היי Reader,

ברוכים הבאים לגיליון השני של Product & Ai with Yaniv

גם השבוע, לקחתי רעיון קלאסי מעולם המוצר ואני בודק: האם הוא עדיין נכון? מה שינה ה-AI? ואיך לעבוד איתו עכשיו.

הגיליון הזה עוסק ב-outcomes

עבר - Jobs to Be Done

ב-2016, Clayton Christensen פרסם ב-HBR (Harvard Business Review) את "Know Your Customers' Jobs to Be Done". יחד עם 3 שותפיו לכתיבה הם הציגו לעולם תיאוריה שתשנה את המחשבה שלנו.

אנשים, הם טענו, לא קונים מוצרים. הם שוכרים אותם לעשות עבודה מסוימת בחיים שלהם. מה שחשוב להם הוא ה-outcome - התוצאה.

בהרצאת המשך הוא סיפר דוגמה קלאסית - על מילקשייק: רשת מזון מהיר (ככל הנראה מקדונלדס) רצתה לשפר את המילקשייק שלה. שאלו לקוחות מה הם רוצים. קיבלו תשובות על טעם, מרקם, גודל. שיפרו. כמעט כלום לא השתנה במכירות.

ואז הם שאלו שאלה אחרת: מתי אנשים קונים מילקשייק ולמה?

הם גילו שרוב הקניות היו בשעות הבוקר. אנשים בדרך לעבודה. המילקשייק לא נשכר בגלל הטעם שלו. הוא נשכר כדי לגרום לנסיעה להיות פחות משעממת, ולהחזיק אותם שבעים עד הצהריים.

המתחרה האמיתי לא היה המילקשייק של המתחרה. הוא היה הבננה.

הבננה.

זה מה ש-JTBD נותן: כשמבינים את ה"ג'וב", הכל משתנה. הפיצ'רים שבונים, מי המתחרים האמיתיים, ומה זו בכלל הצלחה.

אם השם של כריסטנסן נשמע לכם מוכר, יש מצב שקראתם את הספר הקודם שלו: The Innovator's Dilemma

הווה - כשה-AI לוקח את העבודה

עכשיו, עם AI נראה* שכל העבודות מוגדרות מחדש. לא רק העבודה של כל אחד ואחד מאיתנו אלא גם, ובעיקר, העבודות שהמוצרים שבנינו עושים.

מה העבודה שעבורה ״נשכרה״ Monday, והאם אפשר ״לשכור״ כלי שפיתחנו בכמה שעות או כמה ימים כדי שיחליף אותה.

מה העבודה שעושה מפתחת, ואולי אפשר להחליך אותה במנהלת מוצר עם Claude Code.

ומי בכלל צריך מנהלי.ות מוצר כשכל מפתחת או כל מעצב יכולים להיות מנהלי המוצר בעצמם.

התוצאה, גם בשיח וגם בשוק המניות היא שכל הכרזה של אנתרופיק מפילה מניות של תעשיה שלמה (הסתכלו על מנית Figma בשבוע שעבר)

אם ה"ג'וב" שהמוצר שלכם נשכר לו עכשיו יכול להיעשות ב-AI כאילו בחינם, מה בעצם נשכר המוצר שלכם לעשות?

זו כבר לא שאלה רטורית.

הסכנה היא לא שה-AI יחליף את המוצר שלכם מחר. הסכנה היא להמשיך לשפר פיצ'רים של עבודה שה-AI כבר עושה, מבלי לשאול אם ה"ג'וב" עצמו השתנה.

כי אולי לא השתנה. אולי ה"ג'וב" של המוצר שלכם הוא בדיוק מה שהוא תמיד היה, וה-AI רק עוזר לכם לעשות אותו טוב יותר. אבל זו שאלה לשאול, לא הנחה לקחת.

מוסיקה - שוב קסטות

ב-1979, Masaru Ibuka, מייסד-שותף של Sony, ביקש מההנדסים בקשה שגרמה להם לגרד את הראש.

הוא היה טס הרבה. טיסות ארוכות מיפן ובחזרה. הוא רצה להקשיב לאופרה בדרך. בשביל זה הוא היה צריך לשאת איתו ציוד גדול ומסורבל. הוא הגיע למפתחים עם בקשה: לקחת את ה-Pressman, מקליט הקסטות הנייד שבנו לעיתונאים, להסיר את פונקציית ההקלטה ולהוסיף השמעת סטריאו.

המהנדסים לא הבינו. מה הטעם במקליט שלא מקליט?

Akio Morita, השותף, דחף את הרעיון קדימה מול ההתנגדות. הוא כתב על זה בספר האוטוביוגרפי שלו, "Made in Japan": "אף אחד לא צחק עלי בגלוי. אבל כולם גרמו לי לחיים קשים. נראה היה שאף אחד לא אוהב את הרעיון."

ב-1 ביולי 1979 הושק Walkman TPS-L2.

ה"ג'וב" שאיבוקה זיהה לא היה האזנה למוזיקה. זה היה: להיות בחברת מוזיקה כשאתה נע בעולם. לא בסלון. לא עם אוזניות של בית. בעולם.

המהנדסים חשבו על מה הוסר מהמוצר. איבוקה חשב על העבודה שנוספה.

המלצת האזנה

ווקמן מזכיר לי את הקסטה הראשונה שהיתה לי אי-פעם בתור ילד. זה האלבום הראשון של ריקי גל, שיצא ב-1987 עם שירים כמו ״ילד אסור ילד מותר״, ״מערבה מכאן״ ו-נערת הרוק״.

אם לא הקשבתם לו אף פעם במלואו, לחצו פליי.

הטיפ שלי

שאלה אחת שאני ממליץ לשאול לגבי המוצר שלכם, פעם בכל רבעון:

"מתי לקוח שכר אותנו לאחרונה, ומה עוד הוא שקל לפני שהחליט עלינו?"

אם אתם לא יכולים לענות על זה, כנראה שאתם משפרים פיצ'רים של מוצר שעוד לא הבנתם.

ואם יש לכם תשובה, בדקו אותה שוב. כי ב-2026, הבננה שהלקוח שוקל לשכור במקומכם היא לפעמים גם Claude.

כלי בחינם

ב-AI-SHIPR החינמי בגיטהאב יש סקיל שנקרא JTBD-Mapper. הוא עוזר לנסח את ה"ג'וב" שהמוצר שלכם נשכר לעשות, עם הקשר ממה שאתם כבר יודעים על הלקוחות שלכם.

JTBD-Mapper לא מחליף ראיונות עם לקוחות. אבל הוא עוזר להגיע אליהם עם השאלה הנכונה.

​הורידו את AI-SHIPR כאן.

שאלה: מה ה-JTBD של נטפליקס

בשישי שעבר Reed Hasting המייסד-שותף (תודתו ש co-founder נשמע יותר טוב) של נטפליקס הודיעה שהוא פורש.

לכבודו, אשאיר אתכם עם השאלה, מה הJTBD של נטפליקס? בידור? להפיג את השעמום? סרט טוב, או אולי כמו שאמר מנהל של דיסני+ - לשמור לי על הילדים כדי שאוכל לנוח?