לא בא לי להיות בילדר, בא לי לנהל מוצר

צילום הטלויזיה שלי מתוך ״זהב שחור״, ששלחתי ליובל (יובי) מנדלסון

היי Reader,

ברוכים הבאים לגיליון ה-17 של Product & AI with Yaniv.

“את האמת, לא בא לי להיות בילדר.” ככה פתחתי פוסט בלינקדאין השבוע, שעורר ויכוח. כי לא כולם הסכימו איתי. מה זה בכלל להיות בילדר? איפה גבולות הגזרה של זה? האם כל אחד צריך להיות כזה בעולם של וייב קודינג, קלוד קוד וקודקס?

לא נראה לי. אבל, וזה אבל גדול, הייתה שם שורה אחת שעברתי עליה מהר, ובעצם היא כל הסיפור: “ואם צריך לכתוב חלק מהמוצר, להרים פרוטוטייפ או POC, אז יאללה, רק שזה בשירות הצוות.”

אז השבוע בואו נרחיב אותה.

לבנות כדי להציג טוב יותר את הרעיון שלי? סבבה. יש לי את כל הכלים ואני שמח לעשות את זה. לבנות את המוצר מקצה לקצה? יש אנשים שטובים בזה יותר.

והרעיון הזה, לבנות כדי לספר רעיון, חיבר אותי לשיטה של אמזון שנקראת Working Backwards. כי מישהו כבר עשה את החשבון הזה, לפני עשרים שנה, וכתב אותו. הוא בעצמו, כמו שתראו עוד רגע, תיקן אותו לפני חודש. (כן, אמזון שבוע שני ברציפות. אני יודע)

עבר, ארבעה שלבים מ-2006

ב-1 בנובמבר 2006 Werner Vogels ה-CTO של אמזון (ועדיין), פרסם בבלוג שלו פוסט קצר בשם Working Backwards. ארבעה שלבים, בסדר הזה:

כתבו את הודעת העיתונות.
כתבו מסמך שאלות ותשובות.
הגדירו את חוויית הלקוח.
כתבו את מדריך המשתמש.

כלומר: תתחילו מהמסמכים שתצטרכו ביום ההשקה, ומשם תעבדו אחורה אל המימוש. ווגלס כתב שם שהמטרה היא

“achieving clarity of thought about what we will ultimately go off and build”

אגב, השיטה הזו הפכה כל כך פופולרית שאמזון מציעים סדנאות לחברות שהן לקוחות אסטרטגיים כדי ללמד אותן לעבוד איתה - עשיתי אותה כשעבדתי בפאגאיה, והיא מעולה.

עכשיו, למה בכלל להתחיל מהודעת עיתונות? התשובה של 2006 היא כלכלית לגמרי, והיא כל כך מובנת מאליה שאף אחד לא טרח לכתוב אותה: כי לשנות פסקה זול, ולשנות מוצר בנוי יקר. הכתיבה הייתה הפרוטוטייפ הכי זול שהיה קיים. זו הייתה כל העסקה.

ובמקביל רץ טיעון שני, אחר לגמרי. ביוני 2004 בזוס אסר PowerPoint באמזון ודרש טקסט נרטיבי. הנימוק שלו:

“The reason writing a good 4 page memo is harder than ‘writing’ a 20 page powerpoint is because the narrative structure of a good memo forces better thought”

תקראו את זה שוב. הוא לא אומר שהמסמך עדיף כי הוא מסודר. הוא אומר שהוא עדיף כי הוא קשה יותר. הקושי הוא לא תופעת לוואי של הפורמט. הקושי הוא המנגנון.

ובמכתב בעלי המניות של 2017, שפורסם באפריל 2018, בזוס הסביר איפה זה נשבר בפועל:

“they mistakenly believe a high-standards, six-page memo can be written in one or two days or even a few hours, when really it might take a week or more!”

הוא היה צריך ללמד אנשים שהעבודה לוקחת יותר זמן ממה שהם חושבים. זו הייתה בעיית ההדרכה שלו. זו גרסה מתקדמת של ״אם היה לי זמן, הייתי כותב לך מכתב קצר״

אז שימו לב שיש פה שני טיעונים שונים לגמרי לאותה פעולה. ווגלס אומר שכתיבה זולה. בזוס אומר שכתיבה קשה. עשרים שנה הם נסעו יחד באותו מסמך, אז אף אחד לא היה צריך להפריד ביניהם.

הווה, המחבר תיקן את עצמו

ב-30 ביוני 2026, באותו בלוג בדיוק, ווגלס פרסם A return to two-pizza culture.

“It is time to amend the way we think about the process that’s brought us this far.”

ואז, בשורה שהופכת את הסדר של 2006:

“when building a prototype takes days, not months, it makes more sense to prototype before writing”

“You will learn more in one evening of building than in two weeks of writing about what you think will happen.”

הדוגמה שלו היא צוות באמזון שבנה פרוטוטייפ בלילה אחד, ותוך שבוע היה סביבו צוות. התהליך ששמו Working Backwards מתחיל עכשיו בללכת קדימה.

והוא צודק. שבועיים של כתיבה על מה שאתם מנחשים שיקרה באמת גרועים מערב אחד של בנייה. וכל מי שכתב פעם מסמך מנוסח היטב למוצר שלא יצא יודע בדיוק את המחיר של הכיוון ההפוך: מסמך טוב מייצר בדיוני משכנעת, וככל שהניסוח יפה יותר, הבדיה שורדת יותר זמן.

וזאת, אגב, בדיוק הבנייה שאני כן עושה. לא לבנות את המוצר. לבנות מספיק כדי לדעת אם הרעיון עומד.

אבל עכשיו שימו לב מה ווגלס לא ביטל:

“Writing is still as important as ever, and it should be you doing the writing, not your AI.”

זו השורה. הוא הזיז את הכתיבה בתוך התהליך, והוא לא הוריד אותה, והוא טרח לציין מי צריך לעשות אותה.

כי הכתיבה עשתה שתי עבודות שונות, ואף אחד לא היה צריך להפריד ביניהן כל עוד הן הגיעו באותו מסמך:

עבודה ראשונה: להיות הדבר הזול. הדרך הכי מהירה להפוך רעיון למשהו שאפשר להסתכל עליו. עבודה שנייה: להיות הדבר הקשה. לאלץ אתכם לחשוב, ולחשוף את החורים בהיגיון.

ה-AI לקח את הראשונה. באמת ובתמים, וזה שיפור. ווגלס בדיוק על זה כותב.

את העבודה השנייה אי אפשר להעביר, כי הערך שלה הוא המחיר שלה. אין דרך לשלם על החשיבה בכסף של מישהו אחר.

וכאן המלכודת של 2026, והיא לא תיאורטית: הכלים מציעים לקחת את שתיהן. אתם יכולים לבנות פרוטוטייפ בערב אחד, לייצר אחריו מסמך מצוין בארבעים שניות, ולשמור על הסדר המדויק שווגלס ממליץ עליו. יהיה לכם פרוטוטייפ, יהיה לכם מסמך, והתהליך ייראה בדיוק כמו זה שמלמדים באמזון. פשוט אף אחד בצוות לא יעבור את החלק שבגללו כל זה עבד.

בזוס היה צריך ללמד אנשים שמסמך טוב לוקח שבוע. היום אף אחד לא צריך את השיעור הזה, כי המסמך מגיע גמור. השיעור התהפך: לא כמה זמן זה לוקח, אלא כמה זמן אתם מוכנים לשלם על משהו שאפשר לקבל בחינם.

מוסיקה, זהב שחור

“אחרי רבע שעה של ניסיונות שכנוע, הוא בא, נותן טייק אחד, וזה הטייק של השיר.” זה מה שמוקי משב״ק ס׳ מספר על ההקלטה של ״נופל וקם״ מתוך האלבום כנען 2000. ׳הוא׳ זה נימי נים - נמרוד רשף. לפעמים, בשונה מהתהליך שדיברתי עליו עד עכשיו, כל מה שצריך זה טייק אחד.

(החל מדקה 26:24 כאן)

אף פעם לא הייתי חובב גדול של היפ הופ או של ראפ, בטח לא בעברית. כשהאלבום הזה יצא, חרשו על השיר הזה ברדיו ולא התחברתי. בזמן האחרון, בזכות יוצרים כמו טונה וג׳ימבו ג׳יי, שגדלו על המוסיקה הזו הקשבתי יותר. ואהבתי מאוד.

ואז, לפני שבועיים יצאה הסדרה ״זהב שחור״ בכאן. הסדרה מספרת את סיפורו של ההיפ הופ הישראלי, וזה מרתק. אנשים שחוצבים ז’אנר שלם בעולם שאינו מבין אותם.

הפרק השני, ששודר בשלישי, מדבר על הסיפור של עסק שחור, תוכנית הרדיו המיתולוגית, שהיא לא רק תוכנית, היא תופעה תרבותית. ועל שבק ס׳.

המלצת האזנה

קחו את האלבום כנען 2000 של שב״ק ס׳, ונסו להקשיב לו מחדש, לכולו. כאילו הוא יצא עכשיו, וברדיו יש רק שירים רגועים כאלו שעושים נעים. מרגישים את הפער. ואם אהבתם את זה, הקשיבו לדור החדש - טונה, ג׳ימבו ג׳יי, בייחוד לאלבום האחרון של ג׳ימבו ג׳יי - הכל טוב

הטיפ שלי

מבחן הדף הריק. עשרים דקות.

קחו את המסמך האחרון שהוצאתם בעזרת AI. אל תפתחו אותו.

מהראש, על דף ריק, כתבו ארבע שורות: 1. מי הלקוח. ספציפית, לא “משתמשים”. 2. מה משתנה אצלו בפועל. 3. מה חייב להיות נכון כדי שזה יעבוד. 4. מה יגרום לכם להרוג את זה.

עכשיו תפתחו את המסמך, וספרו דבר אחד: כמה מארבע השורות שלכם לא נמצאות שם.

זה המספר. הוא לא נותן לרמות, כי או שיש שם שורה או שאין. אם הוא אפס, לא הייתם הכותבים. הייתם המאשרים.

ואם כבר בניתם פרוטוטייפ, תריצו את זה אחריו. השורות יוצאות אחרות.

ומה שבניתי השבוע

בעקבות כל זה הוספתי ל-AI-SHIPR סקיל בשם Working-Backwards. הוא לוקח רעיון גולמי ומוציא את ארבעת המסמכים של ווגלס: הודעת עיתונות, שאלות ותשובות, חוויית לקוח ומדריך משתמש.

ואני יודע בדיוק איך זה נשמע אחרי כל מה שכתבתי למעלה. אז שתי ההחלטות שהן כל העניין:

הוא עושה את העבודה הזולה ומשאיר לכם את היקרה. בסוף הוא מוציא טבלה שנקראת Claims That Must Be True. כל טענה כמותית שהוא כתב בהודעת העיתונות (“מקצר הטמעה משלושה ימים לעשר דקות”) חוזרת אליכם כהנחה שצריך לבדוק, לא כעובדה, עם השאלה מה הבדיקה הכי זולה שתפריך אותה. ובשאלות ותשובות הוא חייב לשאול לפחות שלוש שאלות שהצוות מעדיף לדלג עליהן: למה זה ייכשל, מי בחברה מפסיד אם זה יוצא, ולמה עכשיו ולא לפני שנה. תשובות הוא לא ממציא. אם לא ידוע, כתוב “לא ידוע”.

והוא יכול להגיד לא. אחת משלוש התוצאות האפשריות היא “לא מוכן”, כלומר לא הצלחתי לכתוב את הודעת העיתונות בכנות. סקיל שלא יכול להיכשל הוא לא מבחן, הוא מכונת מסמכים.

הוא חינמי, יחד עם כל השאר, כאן.

לסופ״ש עם שתי פיצות, או כמה שתבחרו, יניב

Product & AI with Yaniv