היי Reader,

ברוכים הבאים לגיליון ה-19 של Product & AI with Yaniv.

בתור מנהל מוצר ועכשיו בתור יועץ אני בונה המון מצגות. זו שיטת ההדרכה הכי פופולרית, ונוחה, ואני חושב שאני סבבה בה. בתור מרצה, אחד הדברים שאני מלמד הוא איך להעביר מסר עם מצגת, וזה הופך להיות קשה יותר עם AI. כן קשה יותר.

הפתיחה הזו כבר היתה מוכנה לניוזלטר של השבוע, ואז, בשיחה במיטאפ על קומדיה בטק (שהיה שווה) קיבלתי המלצה על ההרצאה של Jack Conte בכנס SXSW האחרון. צפיתי בה בהתלהבות, אז חשבתי שוב על מצגות, על AI, על יצירתיות, ועדכנתי את הניוזלטר.

כשאני עובד על מצגת חדשה, אני מתחיל אותה בשיחה עם קלוד קוד. אני נותן לו את החומרים, מסביר מה אני רוצה להגיד, ואחרי כמה דקות יש לי מצגת. הוא עושה עבודה טובה, באמת טובה. אבל זה לא Google Slides שלי.

יש מצגות, שאני עושה איתו מקצה לקצה והתוצאה מצוינת. לעומת זאת יש מצגות שבהן אני חייב את הגמישות שלי, את המשחק עם השקפים והאלמנטים שלהם, להזיז, לנסות, למחוק, להרגיש את הסדר. (ואז, אל תגלו, גם לתת לקלוד לקרוא את מה שיצא לי והוא תמיד נותן נקודות טובות לשקול)

בגיליון הזה ניסיתי להבין מה ההבדל בין שני הסוגים. עזרו לי ספר מ-2008 שלימד דור שלם של אנשי מוצר לבנות שקפים, והמוזיקאי מההרצאה, שהסביר מה קורה לאמנים בכל פעם שהכלים מתחלפים.

עבר, לחשוב כמו מעצב

ב-2008 יצא בהוצאת O’Reilly ספר בשם ​slide:ology​ שכתבה Nancy Duarte. גם אם השם שלה לא מוכר לכם, העבודה שלה כן: הסטודיו שלה בנה את מצגת האקלים המפורסמת של אל גור, זו שהפכה לסרט An Inconvenient Truth וזכתה איתו באוסקר. מי שרוצה היכרות קצרה איתה, היא התארחה אצל ​Lenny Rachitsky בפודקאסט​.

נקודת המוצא של הספר פשוטה: חשיבה ויזואלית לא באה לנו בטבעיות, ואף אחד לא לימד אותנו אותה בבית הספר. PowerPoint דרש מדור שלם של אנשים לייצר מדיום ויזואלי בלי שאף אחד הכשיר אותם לזה, והספר בא לסגור את הפער: דיאגרמות, טיפוגרפיה, צבע, תבניות, איך הופכים רעיון לתמונה. מלאכה (craft), פרק אחרי פרק.

אלא שמי שקורא אותו עד הסוף מגלה משהו מוזר. אחרי אחד עשר פרקים של craft, הספר נסגר במניפסט של חמישה משפטים, ואף אחד מהם לא עוסק בשקפים עצמם:

1. Treat your audience as king
2. Spread ideas and move people
3. Help them see what you’re saying
4. Practice design, not decoration
5. Cultivate healthy relationships

הראשון קובע את הטון: הקהל הוא המלך, וכל החלטת עיצוב מתחילה ממנו. הרביעי מסביר איך: עיצוב ולא סתם קישוטים. השקף קיים בשביל שהקהל יבין, לא בשביל שהמציג ייראה טוב.

המבחן המעשי שהספר נתן לעולם הוא מבחן הסריקה המהירה או three seconds rule: הקהל צריך לעבד שקף בשלוש שניות בערך. דוארטה משווה מצגת לשלט חוצות, מדיום של מבט חטוף, ומבקשת לדמיין שלט חוצות מלא בבולטים. הנהגים היו מתרסקים תוך כדי קריאה.

אני אוהב את זה: הספר נקרא על שם השקפים, אבל שלוש השניות הן לא של השקף, הן של האנשים שיושבים מולו, ומה שנשאר ביד אחרי כל פרקי המלאכה הוא חמישה משפטים על קהל. ב-2008 הדרך היחידה לכבד את הקהל שלכם עברה דרך לימוד המלאכה, שעות של עבודת עיצוב ביד. המלאכה היתה המחיר. הקהל היה תמיד המטרה.

הווה, מי לקח את המלאכה

ב-2026 מלאכת הבנייה של מצגת מתבצעת בדקות בזכות AI. קלוד, Gamma, Gemini, לא משנה איזה כלי, כולם מייצרים שקפים מעוצבים סבירים מהר יותר משאני מכין כוס קפה. מיליוני אנשים כבר לא בונים שקפים בידיים.

כאן מגיע הפרדוקס שכתבתי עליו בפתיחה, זה שבטח חוויתם כמנהלי מוצר וכמי שמובילים צוותי מוצר. אני חווה אותו כיועץ וכמרצה: דווקא עכשיו קשה יותר ללמד איך בונים מצגת נכון, וקשה יותר לשמור על מה שאנחנו כבר יודעים מהמצגות הקודמות שבנינו. כשתוצאה ״בסדר״ עולה דקה, הדיסציפלינה של ״איך לבנות מצגת טובה״ מרגישה כמו טרחנות מיותרת.

כדי להבין מה בדיוק נהיה קשה, תעברו על חמשת המשפטים של דוארטה עם מצגת AI ביד. את השלישי הכלי מקיים מצוין, הוא באמת עוזר לקהל לראות את מה שאתם אומרים. את הרביעי הוא מקיים מהר מאיתנו, עיצוב נקי, בלי קישוטים. אבל את הראשון הוא לא מסוגל לקיים, כי הוא מעולם לא פגש את הקהל שלכם - המלך. קלוד לא יודע מי נכנס לחדר, מה הוא מאמין כשהוא מתיישב וממה הוא חושש. הקהל שהכלי משרת הוא ממוצע סטטיסטי של קהלים, ומלך ממוצע הוא לא מלך.

מה אומרת על זה מי שכתבה את הספר המוביל על מצגות?

דוארטה פרסמה באפריל 2025 ​פוסט על Generative AI ומצגות​, ומה שמעניין בו הוא שאין בו כמעט מילה על חיסכון בזמן. היא שואלת שאלה של מדיה. הפוסט נפתח עם Marshall McLuhan, חוקר התקשורת שטבע ב-1964 את המשפט The medium is the message, והיא בוחנת את ה-AI הגנרטיבי דרך המסגרת שלו לניתוח מדיום חדש - Tetrad of Media Effects - ארבעה אספקטים:

1. מה המדיום מעצים
2. את מה הוא מייתר
3. מה נשכח והוא מחזיר לחיים
4. ולאן הוא מתהפך כשמגזימים איתו

התשובות שלה:

1. AI מעצים את שלב הרעיונות.
2. הוא מייתר, לכאורה, את החשיבה השקטה לבד.
3. הוא מחזיר לחיים את המסורת שבעל פה, גיבוש רעיון תוך כדי שיחה, וזה בדיוק מה שקורה כשאני מתחיל מצגת בדיאלוג עם קלוד.
4. כשמגזימים איתו הוא מתהפך: החשיבה נהיית תגובתית, היצירתיות נהיית רמיקס, והמהירות תופסת את המקום של האמפתיה. תזכרו את המסגרת הזאת, כשהיא תחזור בחלק של המוסיקה.

על החשיבה השקטה, זו שהמדיום החדש מפתה לדלג עליה, היא כותבת את השורה שהכי שווה להישאר איתה:

את התפקיד שנשאר לבני האדם היא מגדירה במונח story architect:

“Your job isn’t just to fill slides; it’s to shape the logic, flow, and emotional arc of your audience’s journey.”

תקשיבו לחיבור בין 2025 ל-2008. באותו פוסט היא כותבת, “Every great presentation starts with empathy, not efficiency.” זה בדיוק Treat your audience as king, שבע עשרה שנים אחרי, רק בלי המלאכה שהיתה כרוכה בו. הכלל לא זז מילימטר. הכלי שמתחתיו התחלף.

זה גם ההבדל החשוב להבחנה מהפתיחה.

המצגות שקלוד עושה מצוין הן אלה שכל העבודה בהן היתה מלאכה: להעביר מידע, לסכם, לדווח. שם היעילות היא מתנה.

המצגות שבהן אני צריך את העבודה המדויקת שלי hands-on על השקפים הן אלה שבהן אני עדיין מחליט החלטות על הקהל: מי בחדר, מה הם מאמינים כשהם נכנסים, מה אני רוצה שירגישו כשהם יוצאים, ומה קורה באמצע.

הגרירה של שקף ממקום למקום, הניסיון, המחיקה, הם ה-notebook sketch שלי, החיכוך השקט שדוארטה מדברת עליו. כשאני מזיז שקף אני לא מייצר. אני חושב.

אז זה לא אני וזה לא קלוד.

השאלה הנכונה על כל מצגת היא מה נשאר ממנה אחרי שמורידים את המלאכה. אם לא נשאר כלום, תנו לכלי לרוץ. אם נשארו החלטות על הקהל, שם צריך אתכם.

מוסיקה, הרובוט ומטחנת הבשר

במרץ האחרון עלה על במה ב-SXSW מוזיקאי בשם Jack Conte. אתם אולי מכירים אותו בתור המייסד והמנכ”ל של Patreon, אבל לפני הכל הוא חצי מהצמד Pomplamoose יחד עם Nataly Dawn, שבנה קריירה שלמה מסדרת הסרטונים ביוטיוב של תהליך ההקלטה עצמו.

​

ההרצאה שלו היא מיקס של התרגשות והתקדמות, של ויזואלים, של מוסיקה, ושל שמחה ועצב. כמו שכתבתי בפתיחה, התלהבתי ממנה מאוד.

היא עוסקת במה שקורה לאמנים כשטכנולוגיה חדשה שוברת להם את הכלים, והוא פתח בהודאה ששני רגשות חיים אצלו במקביל:

“I feel so angry and I feel so strangely grateful and excited.”

הכעס מובן, העבודה של יוצרים שימשה לאימון מודלים בלי הסכמה, בלי קרדיט ובלי תשלום, והוא אומר את זה לחברות ה-AI בפנים. את הסקרנות הוא מסביר דרך היסטוריה של מאה שנה, ובחרתי שני סיפורים שווים ממנה.

הראשון קצר. ב-1895 האחים לומייר המציאו את מצלמת הקולנוע, והסרטים הראשונים ניסו לשחזר תיאטרון: מצלמה סטטית במקום שבו יושב הקהל, תפאורה של הצגה, משחק מוגזם. זה נמשך עד שב-1902 ז’ורז’ מלייס הוציא את A Trip to the Moon, עם חיתוכים, החלפות לוקיישן ואפקטים, והקולנוע הפסיק לנסות להיות תיאטרון והתחיל להיות קולנוע.

הסיפור השני הוא הקלטות. באולפנים של שנות ה-30 הקליטו להקה חיה, בשידור אחד מקצה לקצה, כי הקלטה נחשבה לדרך לשחזר הופעה. איגוד המוזיקאים האמריקאי ראה בזה איום קיומי, ובצדק מבחינתו, הכריז שביתה ארצית על הקלטות ופרסם קמפיין נגד מה שכינה canned music, מוזיקה משומרת. באחת המודעות רובוט מזין כלי נגינה למטחנת בשר. שלושים שנה אחרי הקמפיין ההוא הביטלס הקליטו את Revolver: לופים של סרטי טייפ, צלילים מנוגנים הפוך, ווקאל דרך רמקול מסתובב של אורגן. שום דבר מזה לא ניתן לביצוע חי. ג’ורג’ מרטין, המפיק שלהם, תיאר את האולפן כקנבס חדש שצריך ללמוד לצייר עליו. ההקלטה הפסיקה לחקות הופעות והפכה למדיום בפני עצמו.

מכאן קונטה מגיע להגדרה הכי מדויקת ששמעתי ל-slop, למבול התוכן הגנרי של AI:

“That’s what slop is. It’s that lazy phase after the introduction of a new medium where we’re all just trying to reproduce existing things that are honestly just better if the people do them.”

כלומר slop הוא שלב, השלב שבו משתמשים במדיום החדש כדי לחקות את הישן. הוא נגמר ברגע שמישהו מפסיק לחקות. הנה חזרה המסגרת של מקלוהן מהפוסט של דוארטה: מדיום שעדיין מחקה את המדיום הקודם עוד לא גילה מה הוא עצמו מעצים.

עכשיו חזרו איתי לרגע למצגות. מצגת AI שמתאמצת להיראות כמו מצגת שנבנתה ביד בלילות ארוכים היא הקולנוע שמצלם הצגה, שלב החיקוי של המדיום. הכרטיסים של Gamma, שמוותרים על צורת השקף עצמה, הם אולי סימן ראשון לחיפוש. מה יהיה ה-A Trip to the Moon של המצגות? אולי מצגת שנבנית תוך כדי הפגישה, סביב השאלות של מי שבחדר. אני באמת לא יודע, וזה החלק המעניין.

דבר אחרון על קונטה, כי חשוב לי לא ליישר את הקונפליקט שלו. הוא נשאר כועס לכל אורך ההרצאה, והוא גם זה שאומר בה שהקלות היא בדיוק מה שהופך תוכן למשעמם: “Easy isn’t interesting. Hard is interesting.” שני הדברים נכונים אצלו בו זמנית, וכדאי שגם אצלנו.

המלצת צפייה והאזנה

הפעם קודם כל צפייה: ההרצאה המלאה של קונטה. שווה את הזמן, גם בגלל שהוא מספר את הסיפורים האלה טוב ממני בהרבה, וגם בגלל קטעי הנגינה החיים שבתוכה.

​

אחרי הצפייה, האזנה: Tomorrow Never Knows, השיר שסוגר את Revolver. הוא בנוי מלופים שנשמעים רגילים לגמרי לאוזן של 2026, עד שנזכרים שב-1966 לא היתה שום דרך לנגן אותו על במה. ככה נשמע הרגע שבו מדיום מפסיק לחקות. ואם יש לכם עוד קצת זמן, הקשיבו לפרקים שיואב קוטנר הקדיש לאלבום בתוכנית הרדיו המיתולוגית מסע הקסם המסתורי. התחילו עם פרק 26​

הטיפ שלי

מבחן הדף. עשר דקות.

לפני המצגת החשובה הבאה שלכם, עוד לפני שאתם פותחים קלוד או Gamma או PowerPoint, כתבו על דף אחד ארבע תשובות: מי יושב בחדר, מה הם מאמינים כשהם נכנסים, מה אתם רוצים שיאמינו או ירגישו כשהם יוצאים, ומה שלוש התחנות בדרך מהנקודה הראשונה לשנייה.

עם הדף הזה ביד, תנו לכלי לבנות כמה שבא לו, כי השארתם אצלכם בדיוק את החלק שהספר באמת עוסק בו. בלי הדף, הכלי יענה על ארבע השאלות האלה בשבילכם, והתשובה של מודל שלא קיבל הכוונה היא תמיד הממוצע: מה שהקהל הממוצע צריך לשמוע, בסדר הממוצע. מי שיושב אצלכם בחדר ביום שלישי הוא אף פעם לא קהל ממוצע.

בדיקה אחרונה, על התוצאה: מבחן שלוש השניות של דוארטה עובד מצוין גם על שקפים ש-AI בנה. תראו שקף למישהו במשך שלוש שניות ותשאלו מה הוא הבין. אם התשובה היא לא המסר שלכם, זה שקף של הכלי, עדיין לא שלכם.

מתוך AI-SHIPR

בתוך AI-SHIPR יש סקיל בשם Pitch-Deck-Builder, והשורה הראשונה בהגדרה שלו אומרת בדיוק את מה שהגיליון הזה ניסה להגיד: narrative architect, לא מעצב שקפים. הוא לא מייצר אף שקף. הוא בונה את הנרטיב שקף אחרי שקף, מה העבודה של כל שקף, מה הכותרת שלו בשבע מילים לכל היותר, ומה הקהל אמור להרגיש או לשאול כשהוא נגמר. את הבנייה עצמה אתם לוקחים משם לכלי שאתם אוהבים.

שימו לב מאיפה הוא מתחיל: הוא מסרב לרוץ בלי שתגידו לו מי יושב בחדר. גם Narrative-Refiner, הסקיל שמתאים מסמך לבעל עניין מסוים, כתוב עם אותו חוק בדיוק, בלי קהל מוגדר אין כלום. אם הגיליון הזה צדק במשהו, זה שהחלק הזה לא עובר לכלי אף פעם. המלך של דוארטה נשאר שלכם.

לסופ”ש עם יצירתיות ופאשן, יניב