היי Reader,

ברוכים הבאים למהדורה ה-20 של Product & AI with Yaniv.

עשרים זה מספר עגול חמוד כזה, אז חשבתי לכתוב השבוע על מספרים וניהול מוצר.

זה התחבר לי לשאלה שקיבלתי השבוע בלינקדאין מבחור מסרביה שהשתמש ב-AI-SHIPR ושאל למה הורדתי את כמות ה-slash commands בפריימוורק.

לפני כמה שבועות הורדתי ב-AI-SHIPR חצי מה-slash commands. פשוט מחקתי אותן. ההחלטה הרגישה נכונה, כמעט מובנת מאליה, אבל משהו בה הטריד אותי: קיבלתי אותה בלי מספר אחד ביד. לא ידעתי כמה אנשים בכלל השתמשו בכל אחד מהכלים בפרימוורק, לא ידעתי אם הן עזרו למישהו או הפריעו לו. AI-SHIPR יוצא לעולם בחינם, ורץ אצל זרים בתוך קלוד קוד שלהם. אין לי שום דרך מספרית לראות דרכו מה קורה שם.

בניגוד לכל מה שלמדתי ולימדתי כאיש מוצר שיניתי כי לי זה התאים. וכי הנחתי שאם לי זה טוב אז אולי גם לאחרים

בגיליון הזה ניסיתי להבין מה עושים כשאין שום דרך למדוד. עזרה לי הרצאה מ-2014 שלימדה דור שלם של אנשי growth לחפש את המספר האחד שבאמת חשוב. ובמקרה לגמרי יצא לי השבוע לראות את הסרט Pearl Jam 20, שהיה פתוח לי בטאב כבר כמה ימים. כששלחתי את קלוד לחקור עליו הוא מצא בו חיבור יפה למטריקות. על זה בחלק של מוסיקה.

עבר, המספר האחד שחשוב

ג׳וש אלמן (@joshelman) הוא אחד מאנשי ה-growth המובילים בעולם. הוא היה בין העובדים המוקדמים של לינקדאין ופייסבוק, הקים את צוות ה-growth של טוויטר ואחר כך הפך למשקיע ב-Greylock. אחרי 6 שנים באפל, הוא הצטרף לפני חודשיים לאנדריסן הורוביץ כשותף. ההרצאה שלו, The Only Metric That Matters, הפכה עם השנים לאחת ההרצאות הכי מצוטטות בעולם ה-growth.

(אם הכותרת נשמעת לכם מוכרת, יש מצב כי היא רפרנס למאמר שהציג לעולם את NPS: The One Number You Need to Grow)

הטענה שלו פשוטה: כל חברה מתחילה מאפס: גוגל התחילו מדף חיפוש אחד וביקשו מאנשים לנסות אותו, Whole Foods היו חנות קטנה באוסטין. ברגע שמתחילים לגדול, נכנסים לדאשבורד, ומתחיל הרעש: page views, downloads, signups, יחסי DAU/MAU, השוואות מול חברות אחרות. אלמן קורא לזה noise, ומציע להתעלם מכולו ולשאול שאלה אחת: האם אנשים באמת משתמשים במוצר, בתדירות שציפיתם לה, ובאופן שמוסיף ערך אמיתי לחיים שלהם.

מה שהופך את ההרצאה למעניינת הוא שהוא לא נותן נוסחה אחת לכולם. הוא מראה שהתשובה שונה לגמרי בכל מוצר. ב-LinkedIn של 2005 היו שני סוגי משתמשים: “מוצאים”, מגייסים שחיפשו כל שבוע, ו”נמצאים”, אנשים שהערך שלהם היה פשוט להיות שם בפרופיל, בלי לחזור בכלל. ב-Yelp המדד לא היה page views אלא כמה חיפושים קורים בשבוע. בפייסבוק, עסק פרסום, הנפח היומי הוא הכל. באקספדיה, שאנשים מבקרים בה פעם או פעמיים בשנה, המדד הוא אם המותג עולה לראש כשמגיע הרגע לתכנן טיול.

ואז, ברגע המפתח של ההרצאה, אלמן מספר על טוויטר. הצוות שלו בנה מטריצה של 28 יום כדי לזהות מי המשתמשים המסורים, אלה שמגיעים לפחות שבע פעמים בחודש. המטריצה עבדה, אבל היא לא הסבירה למה. אז הם פשוט דיברו עם כל מי שנרשם, נעלם, וחזר. גילו שאנשים חשבו שטוויטר זה מקום לשדר את עצמם לעולם, ונטשו, עד שמישהו אמר להם לעקוב אחרי מישהו מעניין, והרגע הזה שינה הכל.

“We didn’t just look at our data, we started calling people.”

ב-2014, בעולם עם Google Analytics, Mixpanel ו-KISSmetrics זמינים, הרגע שבאמת שינה מוצר לא היה כמותי בכלל. הוא היה שיחת טלפון.

הווה, מי כיבה את הדאשבורד

ב-2026 יש למנהלי מוצר יותר כלי אנליטיקס ממה שהיה לג’וש אלמן ב-2014. Amplitude, Mixpanel, PostHog, לוחות שמתעדכנים בזמן אמת. אבל ברגע שהמוצר שבניתם הוא סקיל שרץ בתוך קלוד קוד של מישהו אחר, הלוחות האלה נעלמים. אין session, אין page view, אין שום דבר להתחבר אליו.

זה בדיוק הפרדוקס שכתבתי עליו בפתיחה. הורדתי חצי מהפקודות ב-AI-SHIPR בלי מספר אחד ביד. אין לי לוח מחוונים אחד לפתוח.

אז הלכתי לחפש איך מסתדרים בלי דאשבורד דווקא אצל מי שבנה את הבית שבו AI-SHIPR גר, קלוד קוד עצמו. Boris Cherny, שמוביל את המוצר באנתרופיק, סיפר אצל Lenny בפברואר השנה משהו שהפתיע אותי. גם לצוות שבנה את קלוד קוד, עם כל הדאטה שרק חברת AI בגודל כזה יכולה לאסוף, העיקרון הכי חשוב אצלם במוצר הוא לא מדד בכלל. הם קוראים לו latent demand, ביקוש סמוי.

הדוגמה שצ’רני נותן היא לא מקלוד קוד, היא מפייסבוק. עוד לפני שהיה Marketplace, כ-40 אחוז מהפוסטים בקבוצות פייסבוק היו כבר קנייה ומכירה. אף אחד לא ביקש פיצ’ר, אף דשבורד לא הראה “תבנו כפתור קנייה”. אנשים פשוט כבר עשו את זה, בכלי שלא נבנה בשביל זה, וכל מה שפייסבוק עשו זה לשים לב ולפרמל.

אצלם, בקלוד קוד, קרה אותו דבר. הצוות פשוט צפה איך אנשים “מתעללים” בכלי: אנליסטים שמריצים שאילתות SQL בטרמינל, אנשים שמנתחים גנום, מנסים לשחזר תמונות חתונה מדיסק קשיח שקרס, קוראים תוצאות MRI, אפילו מגדלים עגבניות. אף אחד לא בנה את קלוד קוד בשביל זה. הצוות שם לב שאנשים כבר עושים את זה, ובנה מוצר חדש, Cowork, תוך כעשרה ימים.

מה שבאמת עצר אותי הוא ההרחבה שצ’רני נותן לרעיון. הגרסה המודרנית של latent demand, הוא אומר, מסתכלת גם על המודל עצמו: מה הוא מנסה לעשות, לאן הוא נמשך, גם כשאף אחד לא ביקש ממנו.

זה בדיוק הצד השני של השיחות שאלמן הרים לפני עשור. אלמן הרים טלפון כי המטריצה לא הסבירה למה. צ’רני צופה, כי גם צוות שיושב על הר של דאטה בוחר להסתכל על מה שאנשים באמת עושים, לא על הגרף. שניהם מתארים בדיוק את אותו דבר: הסיגנל האמיתי אף פעם לא היה בלוח.

וההבדל שלי מאנתרופיק הוא רק בגודל, לא בשיטה. אין לי מיליוני session לצפות בהם. יש לי שיחה עם לקוח, יש לי איך אני עצמי משתמש בכלי, יש לי תיקון קטן שראיתי שעבד. זו לא סטטיסטיקה. זו קרבה שהפכה למדד, כי שום דבר אחר לא היה זמין, וגם למי שיש לו הכל, זה עדיין מה שבאמת עובד.

מוסיקה, הארכיון שאף אחד לא תכנן

השבוע, הגעתי לטאב עם ציוץ על Pearl Jam Twenty. "הגעתי לטאב" זה אומר שהוא היה פתוח כבר כמה ימים ורק השבוע, כשעשיתי סדר בטאבים הגעתי אליו.
את הסרט ביים קמרון קרואו. יש לי מקום חם בלב לסרטים שלו בזכות סינגלס, ו״כמעט מפורסמים״ - שהוא סרט על הימים שלו בתור כתב רוק במגזין רולינג סטון - ו״ג׳רי מגוויר״.

לא צפיתי בסרט כשהוא יצא,אז עשיתי שני דברים: צפיתי בו ושלחתי את קלוד לחקור עליו.

קמרון קרואו היה שם מההתחלה. עוד בסוף שנות ה-80 הוא כתב על סצנת הרוק של סיאטל, ובתחילת שנות ה-90 בסרט Singles, סרט שהיה כמעט מכתב אהבה לסצנה הזאת, עם פרל ג'אם מופיעים בו כלהקת ליווי. אז כשהוא התיישב, בסביבות חג המולד 2008, לבנות סרט תיעודי לרגל עשרים שנה ללהקה, הוא לא התחיל מארכיון מסודר. הוא התחיל להתקשר לחברים.

קרואו עבד על הסרט יותר משנתיים, ומה שהתגלה בסוף לא נבנה מנתונים. הוא התגלה מתוך קרבה. קרואו ידע איפה לחפש כי הוא היה שם. הוא ידע את מי להתקשר כי הם היו חברים שלו כבר עשרים שנה. שום מערכת לא יכולה לעשות את זה, כי מערכת צריכה שמישהו יתייג את הסרטים מראש, ואף אחד לא תייג שום דבר. הכל היה מפוזר, לא ממופה, קיים רק כי מישהו טרח לשמור.

ג'ף אמנט, הבסיסט, ראה את הגרסה המוקדמת וזכר את התגובה שלו:

“It was so fu__ing weird seeing footage of stuff I didn't know anybody was taping at the time.”

שנים של הקלטות בית, וידאו ישן, סרטים שצולמו על ידי חברים, צוות ואפילו מעריצים, בלי שאף אחד תכנן שיהיה להם שימוש, בלי מטרה, בלי דאטה. פשוט אנשים שאהבו את הלהקה ורצו לתעד רגע.

זה בדיוק מה שכתבתי עליו בפרק הקודם, רק בלי המילה latent demand. קרואו לא שאל אף אחד שאלה כמו שאלמן עשה. הוא פשוט ידע מה כבר קיים, כי הוא היה שם כשזה נוצר. זה latent demand במקרה הכי טהור שיש: אף אחד לא ביקש סרט, אף דשבורד לא הראה שיש עשרים שנה של חומר שמחכה. קרואו פשוט שם לב, בדיוק כמו שהצוות של קלוד קוד שם לב לאנשים שמנתחים גנום. ההבדל היחיד הוא שלאלמן ולצ'רני היה גם החצי הראשון, ארגון עם משאבים, לפני שהם פנו לצפייה או לשיחה. לקרואו לא היה כלום מלבד עשרים שנה של קשר. וזה הספיק.

רגע לפני שסיימתי לכתוב, פתאום נזכרתי שעם כל האנושיות והאינטואיציה, הסצנה שיש מצב שתכירו מסרט של Cameron Crow היא דווקא טום קרוז צועק ומבקש מספרים.

המלצת האזנה

האלבום Black של Pearl Jam יחגוג בעוד 6 ימים 35 שנה. תקשיבו לו. ואם יש לכם זמן, תעשו את זה עם אתר של מילות השירים פתוח, כי אין מצב שתבינו מה אדי וודר אומר בלי זה.

כשכתבתי את הניוזלטר הזה, נזכרתי בוידאו המרגש הזה של טל ברמן, מספר על 44 הימים הכי מרגשים במוסיקה.

​

כשהקטע הזה יצא צייצתי: ״הקטע המרגש הזה החזיר את @talberman לגיל 18 ואותי לגיל 15. ואז הקול שלו החזיר אותי לגיל 16 וקצת כשכל מה שרציתי זה להיות טל ברמן כשאהיה גדול.״

הטיפ שלי

תסתכלו על הדאשבורדים שלכם. האם הם מודדים את הדבר הנכון? האם יש משהו נוסף שמסתתר מאחוריהם? ואז נסו לחשוב, מה האינטואיציה שלכם אומרת ומה בא לכם לנסות למרות שאין אותו על אף דשבורד. ברגע שמצאתם כזה, תנו לאינטואיציה מקום בשיחה הקרובה עם הצוות או עם הלקוחות. זה לא ״תלכו עם האינטואיציה״, רק תנו לה טיפה יותר מקום, ותנו לה לפתח את הסקרנות שלכם.

מתוך AI-SHIPR

אז הנה הניסוי הכי כן שאני יכול להריץ. AI-SHIPR בנוי מ-skills שרצים בתוך קלוד קוד, בדיוק כמו כל דוגמת ה-latent demand שצ’רני נתן. אני יודע כמעט כלום על איך אנשים באמת משתמשים בו. אין לי דשבורד, אין לי session, ולא היה לי אפילו רשימת אנשים להתקשר אליהם כמו שהיתה לאלמן בטוויטר.

אז הפעם, בלי לבנות שום דבר חדש, אני פשוט שואל. אם אתם משתמשים ב-AI-SHIPR, או הורדתם אותו ולא פתחתם אותו כבר חודשיים, תענו למייל הזה במשפט אחד: מה חשבתם שהכלי יעשה כשהורדתם אותו, ומה אתם באמת עושים איתו היום, אם בכלל. אין תשובה נכונה. גם “לא פתחתי את זה מאז” זה בדיוק המידע שאשמח ללמוד.

לסופ”ש עם הרגשה Alive, יניב