היי Reader,

ברוכים הבאים לגיליון העשירי של Product & AI with Yaniv. עשרה גיליונות. כשהתחלתי לא ידעתי אם הפורמט הזה, מאמר ישן, מבט של היום וסיפור מהמוזיקה, יחזיק מעמד.

הוא מחזיק, ובעיקר בזכות התגובות שלכם, שמלמדות אותי כל שבוע מה עובד ומה פחות.

וזה מתאים, כי הגיליון הזה עוסק בלמידה.

השבוע העברתי סדנה על אפליקציה* לשירות המבחן לנוער. חילקנו אותה לשני חלקים: חלק ראשון עם בני ובנות נוער שלהם היא מיועדת. וחלק שני עם צוות שירות המבחן במשרד הרווחה. העבודה הזו היא שליחות חשובה ונהניתי כל כך לעבוד איתם.ן האפליקציה נבנתה כ-MVP במסגרת אינקובטור של מערך הדיגיטל הלאומי (ידעתם שיש לממשלה אינקובטור?). וכמו MVP טוב היא לא השיגה את התוצאות שקיוו ממנה. אז הרמנו סדנה.

בני הנוער העלו הצעות לשיפור, סיפרו על חוויית השימוש שלהם ועל איך הם עובדים ומתקשרים מול קציני.ות המבחן. ואז בנינו איתם 4 גרסאות מעודכנות בוייב קודינג. כשאלו היו מוכנים, מישהי שאלה “אז מה עכשיו?” ולשאלה הזו, כמו שבטח תיארתם לעצמכם, יש הרבה פחות תשובות מוכנות. כי בנינו מהר. אבל הלמידה עוד לפנינו. התחלנו לעבוד עליו בחלק השני של הסדנה.

(כוכבית) קראתי לזה אפליקציה והדבר הראשון שבני הנוער העירו היה ״איזה אפליקציה, זה רק אתר ואני לא זוכרת אפילו את הלינק אליו״ ללמדנו כמה השפה שלנו ושל המשתמשים חשובה.

עבר - הלולאה של אריק ריס, 2011

ב-2011 פרסם Eric Ries את The Lean Startup, אחד הספרים המצוטטים ביותר בעולם הסטארטאפים. מתוכו הגיעו אלינו המונחים MVP, Pivot והמעגל של build-measure-learn.

הרעיון המרכזי פשוט: סטארטאפ הוא ניסוי בתנאי אי-ודאות ולא חברה. ההגדרה הרשמית ״a human institution designed to create a new product or service under conditions of extreme uncertainty״

ולכן יחידת ההתקדמות של סטארטאפ היא לא קוד עובד ולא פיצ’רים שעלו לאוויר. היא למידה מאומתת: מה למדנו על הלקוחות שלא ידענו קודם.

הלולאה המפורסמת, Build-Measure-Learn, נבנתה בדיוק בשביל זה. בונים את הדבר הקטן ביותר שאפשר ללמוד ממנו, מודדים מה קרה, לומדים, ומתחילים שוב.

ריס למד את זה בדרך הקשה. ב-IMVU, הסטארטאפ שלו, הצוות עבד שישה חודשים על תוסף לתוכנות הצ’אט הפופולריות של אז. כשהשיקו, התברר שהלקוחות בכלל לא רוצים תוסף. שישה חודשים של עבודה מצוינת על הנחה שאף אחד לא בדק. אריק עזב את IMVU והלך לכתוב ולדבר על הרעיונות שלו. החברה עדיין קיימת אגב.

ועוד אזהרה אחת מהספר ששווה לזכור: vanity metrics. מספרים שעולים יפה בגרף, מורידים לחץ מהדירקטוריון, ולא מלמדים כלום על הלקוח. זה נכון גם לכמות הפיצ׳רים שאפשר להוציא. תזכרו את זה לחלק הבא.

המשפט החשוב בספר הוא לא על מהירות הבנייה. הוא על מהירות הלולאה: המטרה היא למזער את הזמן הכולל של מעבר בלולאה. כל הלולאה. לא רק החלק שכיף לנו לעשות.

הווה - הלולאה התעקמה

ריס כתב את הספר בעולם שבו Build היה החלק היקר. כל הרעיון של MVP נולד כדי לכווץ את הבנייה: לבנות פחות, כדי ללמוד מהר.

ואז הגיע AI, וה-Build קרס. אפשר לבנות אב-טיפוס עובד בחצי יום. Landing page תוך שעה. עשר וריאציות של פיצ’ר עד הצהריים. ובטח יש לכם עוד דוגמאות לכמה מהר אפשר לבנות.

אבל הלולאה לא התכווצה באותה מידה. מכיוון שגם measure וגם learn עדיין רצים בקצב אנושי: לקוחות צריכים זמן להשתמש, ראיונות לוקחים שעות, ושיקול דעת לא נכתב בפרומפט.

מהקריסה הזו נולדו שני כשלים חדשים.

הכשל הראשון: בנייה במקום למידה.

כשהבנייה היא החלק הקל, היא הופכת לדרך הנוחה ביותר לברוח מהלמידה. במקום לשאול “מה אנחנו מנסים ללמוד?”, הצוות בונה עוד גרסה. ועוד אחת. עשרה אבות-טיפוס בלי היפותזה הם לא עשרה ניסויים. הם עשרה ניחושים.

צוותים לא בונים מהר כדי ללמוד מהר. הם בונים מהר במקום ללמוד מהר. מישהו אמר availability bias?

הכשל השני: ה-Minimum מתנפח.

השבוע קראתי דיון ב-r/SideProject שמראה את זה מבפנים. מפתח סולו שבונה אפליקציה כתב: “בגלל שיש Claude ו-Cursor, יש הנחה שבניית פיצ’ר צריכה לקחת יום-יומיים. אפילו אני תופס את עצמי חושב: גם הפיצ’ר הזה צריך להיכנס לפני שאני מראה את זה למשתמשים.” כמה תגובות אחר כך הוא כבר הודה: “נתתי ללחץ של ‘AI בונה מהר עכשיו’ לנפח לי את הסקופ של ה-MVP”.

כשפיצ’ר עולה לאוויר ככ מהר, תמיד יש סיבה טובה להוסיף עוד אחד.המלכודת היא להוסיף פיצ’רים רק כי Cursor הפך אותם לזולים.

והתוצאה היא מוצר רחב ורדוד, שאי אפשר לסמוך עליו באף משימה אחת.

עוד שתי תובנות מהדיון ששוות את הזמן שלכם:

- ה-AI העלה את הרצפה, לא את הרף. משתמשים פחות סובלניים היום לדברים בסיסיים שבורים, כי הכל סביבם נראה מלוטש. אבל רף הולידציה לא זז: הם עדיין ישתמשו במשהו קטן ומכוער שפותר כאב אמיתי.

- אנחנו מתאהבים בליטוש. מפתח אחד שיתף שדווקא כשהוא השיק גרסה מלוטשת מדי מוקדם, הוא תפס את עצמו מגן עליה במקום לשנות אותה. ליטוש מוקדם לא רק עולה זמן. הוא גורם לכם להתאהב בתשובה לפני שבדקתם את השאלה.

והשורה שמסכמת את הדיון כולו: ה-AI הוזיל את עלות הבנייה. הוא לא הוזיל את עלות הבנייה של הדבר הלא נכון. ששת החודשים של IMVU הם היום שבועיים. אבל שבועיים על הנחה שאף אחד לא בדק הם עדיין בזבוז. רק מהיר יותר.

מה AI עושה טוב:

- בונה את ה-MVP, וזה מעולה. מה שהיה ספרינט הוא עכשיו יום עבודה (במקרה הארוך)

- מסכם ראיונות ומחפש דפוסים בפידבק שכבר אספתם

- מנסח וריאציות לניסוי, ובונה את התשתית למדידה

מה נשאר שלכם:

- ההשערה. מה אנחנו מנסים ללמוד, ולמה דווקא את זה עכשיו

- השיחה עם הלקוח. לא הסיכום שלה, השיחה עצמה

- ההחלטה הקשה של pivot or persevere, זו שאף דשבורד לא יקבל בשבילכם

אנקדוטה - הדבר הבא של Eric Ries

הספר של ריס שינה את העולם הטכנולוגי. ואריק עצמו, בהמשך לשנים של עבודה עם סטרא-אפים, היום הוא עוסק באיך לגרום להם להישאר לזמן רב יותר.

חפשו את הפרק שלו אצל Lenny מלפני כמה שבועות

מוסיקה - בריאן אינו והקלפים שמכריחים אותך ללמוד

ב-1975 בריאן אינו והצייר פיטר שמידט הוציאו חפיסת קלפים בשם Oblique Strategies. על כל קלף הוראה אחת, מוזרה בכוונה: “כבד את הטעות שלך ככוונה נסתרת”. “חזרתיות היא סוג של שינוי”. “נסה לזייף”.

למה מוזיקאי בשיא הקריירה צריך קלפים כאלה? כי Eno הבין משהו על מיומנות: כשאתה כבר יודע לעשות הכל בקלות, אתה מפסיק לנסות דברים חדשים. בלחץ של אולפן, כולם חוזרים למה שעבד בפעם הקודמת. הביצוע משתפר, הלמידה נעצרת. הקלפים היו המנגנון שלו לשבור את זה. שולפים קלף, ומחויבים אליו.

בהקלטות של דיוויד בואי בברלין הקלפים האלה עבדו שעות נוספות. הגיטריסט קרלוס אלומאר שנא אותם בגלוי, ובאחד השירים בואי פשוט הכריח את כל הנגנים להתחלף בכלים. הגיטריסט על התופים, כולם מחוץ לאזור הנוחות.

מהסשנים האלה יצאו “Heroes” ו-Lodger. יצירות נפלאות. ממרחק השנים הסשנים האלו הם סבבה. קראו מה שבואי סיפר עליהם.

החיבור לעבודה שלנו ברור לי כל פעם מחדש: כשהביצוע נהיה קל, צריך מנגנון שמכריח אותך ללמוד. אינו בנה לעצמו כזה ב-1975. לנו יש את ה-AI שהפך את הביצוע לקל, ואת אותה שאלה בדיוק: מה יכריח אותנו לנסות משהו שאנחנו לא בטוחים בו?

המלצת האזנה

הדעות על הסשנים של בואי ואינו בברלין חלוקות. כשחקרתי את הנושא גיליתי את הטור של Mark Fagel, שמתאר את עצמו כעו״ד עם אוסך מוסיקה גדול מדי. הוא בחר רק את השירים הטובים מהם - לדעתו - ויצר פלייליסט David Bowie: The Berlin Trilogy (An Imaginary Album). לחצו פליי.

ואז לכו להאזין להכל.

הטיפ שלי

קבעו את הלמידה לפני שאתם בונים.

לפני שאתם פותחים את Claude לאב-טיפוס הבא, קבעו ביומן שלוש שיחות עם משתמשים לשבוע שאחרי. רק אחרי שהן ביומן, תתחילו לבנות.

זה נשמע הפוך, וזה בדיוק העניין. הבנייה כבר לא המשאב הנדיר. הלמידה כן. ומה שיש לו פגישה ביומן קורה, ומה שאין לו נדחה.

יש לזה גם בונוס: אם לא מצאתם שלושה אנשים שמוכנים להסתכל על מה שאתם הולכים לבנות, קיבלתם את הדאטה הראשון שלכם. עוד לפני שבזבזתם אחר צהריים.

ובסדנה מהפתיחה? אם השיחות עם בני הנוער היו קבועות ביומן עוד לפני הוייב קודינג, לשאלה “אז מה עכשיו” היתה תשובה מוכנה.

שאלה שלי אליכם

מה הדבר האחרון שבניתם, מדדתם, וגיליתם שטעיתם? אני קורא כל תגובה, וסיפורי כישלון מקבלים עדיפות.

שבוע טוב, יניב

רוצים לולאת Build-Measure-Learn שעובדת עם AI ולא רק בונה מהר? בדיוק בשביל זה בניתי את AI-SHIPR. קישור לפרטים​