היי Reader,

ברוכים הבאים לגיליון ה-14 של Product & AI with Yaniv. לפני 10 ימים התחיל הרבעון השלישי של 2026, וישבתי לחשוב/ לחשב איפה אני במסע שלי ושל העסק שלי. כבר כמה שנים שאני עושה את זה עם כלי קטן כמו דשבורד שבו אני מסמן Love-Play-Work-Health.

יצא די סבבה. וכן, יש עוד דברים לשפר.

הכלי הזה הוא מתוך רשימת הכלים בספר Designing Your Life שכתבו Bill Burnett & Dave Evans מבית הספר לעיצוב של סטנפורד.

הגיליון הזה עוסק בעיצוב. לא של מוצר, של החיים.

הימים האלו עם הכלים חדשים, גבולות גזרה בין תפקידים שמוגדרים מחדש, ומקצועות שמשתנים בטח גרמו גם לך לחשוב על המקום שלך ועל המקצוע

1. רק לפני כמה שעות, בחמישי בערב שעון ישראל OpenAI שחררו מוצר חדש שאיש אחד בטוויטר כתב עליו ״שמשנה את הכל ומנצח את קלוד״ .
2. גל שיר, לשעבר creative director בלמונייד הודיע השבוע שהוא פורש מעיצוב

זה הזכיר לי את ההרצאה של ביל ברנט ב-TEDx. הוא מתאר תרגיל שהוא נותן לסטודנטים: לכתוב שלוש גרסאות שונות של החיים שלהם ל-5 השנים הבאות. התוכנית השנייה, הוא אומר, היא כזאת: ״אני מצטער לבשר לכם, אבל הרובוטים וכל ה-AI הזה, העבודה שלכם כבר לא קיימת. מה תעשו עכשיו?״

​

הוא אמר את זה ב-2017. בתור ניסוי מחשבתי. משהו מפחיד ורחוק.

ב-2026 זה כבר לא ניסוי מחשבתי. זה יום שלישי. כל מנהל.ת מוצר שאני מדבר איתו.ה עכשיו שואל.ת את עצמו.ה גרסה של השאלה הזאת. הספר הזה, שנכתב על עיצוב קריירה בעולם רגוע יחסית, התבגר בדיוק לתוך הרגע שלנו.

לכן בחרתי השבוע לדבר עליו.

עבר, ביל ברנט ודייב אוונס, 2016

ביל ברנט ודייב אוונס מלמדים בסטנפורד קורס בשם Designing Your Life. ברנט הגיע מעולם עיצוב המוצר, הוא היה מעצב באפל ובשורה של חברות. אוונס היה מהאנשים הראשונים ב-Apple ומייסד שותף של Electronic Arts. שניהם לקחו את המתודולוגיה שבה מעצבים מוצרים, design thinking, והפנו אותה פנימה. אל החיים עצמם.

הקורס הפך לאחד המבוקשים בסטנפורד. הספר, שיצא ב-2016, הפך לרב מכר. והטענה המרכזית שלו פשוטה עד כדי חוצפה: החיים שלך הם בעיית עיצוב. ולבעיות עיצוב יש שיטה.

ברנט פותח בשלוש אמונות שהוא קורא להן ״אמונות לא מתפקדות״. דברים שאנחנו מאמינים שהם נכונים, ושמשתקים אותנו:

1. ״תמצא את התשוקה שלך.״ מסתבר שפחות מ-20% מהאנשים באמת יש להם תשוקה אחת מזוהה בחיים. לרובנו יש הרבה דברים שמעניינים אותנו. התשוקה היא לא נקודת ההתחלה של החיפוש, היא לפעמים התוצאה שלו.
2. ״אתה כבר צריך לדעת. אתה מאחר.״ מאחר למה בדיוק? ברנט אומר את זה יפה: ״אנחנו לא עושים לאף אחד should.״ אתה במקום שאתה נמצא בו. משם מתחילים. אתה לא מאחר לשום דבר.
3. ״אתה חייב להיות הגרסה הכי טובה של עצמך.״ זה מניח שיש גרסה אחת ״הכי טובה״, ושהחיים לינאריים. הם לא. הריפריים של ברנט: ״ה-best הבלתי מושג הוא האויב של כל ה-betters הזמינים.״ יש הרבה גרסאות שלך שיובילו לחיים מעוצבים היטב.

ומכאן הוא נותן כמה כלים. אני אתמקד בשלושה שהכי רלוונטיים לנו:

בעיות כבידה (gravity problems). יש בעיות שאי אפשר לפתור, כי אי אפשר לשנות אותן. אתה לא אוהב את זה שבחברה משפחתית רק בן משפחה יכול להיות מנכ״ל? אתה צודק. זו לא בעיה, זה תנאי. אוונס אומר: ״אתה לא יכול לפתור בעיה שאתה לא מוכן שתהיה לך.״ הדבר היחיד שעושים עם בעיית כבידה הוא לקבל אותה, ואז להחליט אם מעצבים משהו אחר סביבה, או הולכים למקום אחר לגמרי. בעיות כבידה מבזבזות לצוותי מוצר חודשים. אנחנו נלחמים בשוק שלא ישתנה, בפלטפורמה שלא נזיז, במבנה ארגוני שלא בידיים שלנו. הצעד הראשון הוא לזהות מה מזה כבידה, ולהפסיק לדחוף.

שלוש תוכניות, אף פעם לא אחת. יש מחקר שאומר שאם מתחילים תהליך של רעיונות עם שלוש נקודות פתיחה, מגיעים לטווח רחב ומקורי יותר מאשר עם אחת. אז ברנט מבקש מכל אחד לכתוב שלוש גרסאות של החמש שנים הבאות: 1. מה שאתה עושה עכשיו, גרסה משופרת שלו. 2. מה תעשה אם הדבר הזה פשוט ייעלם, אם ה-AI ייקח אותו. 3. הפרוע: מה היית עושה אם כסף לא היה שיקול, ואם לא היה אכפת לך מה יגידו. הקסם הוא לא שאנשים באמת נוטשים הכל והופכים לברמנים באיביזה. הקסם הוא שהם מגלים בתוכניות 2 ו-3 דברים שהם השאירו מאחור, ומחזירים אותם לתוכנית 1.

פרוטוטייפ, לפני שקופצים. את הרעיונות לא בוחנים בראש. בונים להם פרוטוטייפ זול ושולחים אותם למציאות. ברנט מדבר על שני סוגים: 1. שיחת פרוטוטייפ: מישהו כבר חי את העתיד שאתה מדמיין. הברמן באיביזה קיים. תמצא אותו, תקנה לו קפה, תשמע את הסיפור שלו. אם משהו בסיפור מהדהד לך, זה אות. הסופר ויליאם גיבסון אמר את זה הכי טוב: ״העתיד כבר כאן. הוא פשוט מפוזר לא באופן שווה.״ 2. חוויית פרוטוטייפ: אל תחליט אם ללמוד תואר חדש, לך תשב בשיעור. אל תדמיין את התחושה, תרגיש אותה.

הטענה החבויה של ברנט, בדיוק כמו של דנפורד בגיליון הקודם, היא שרוב האנשים לא מעצבים את החיים שלהם. הם חיים בברירת מחדל. וברירת מחדל תמיד מרגישה בטוחה. היא לרוב ההיפך.

## הווה, ה-AI שיודע לייצר 100 חיים בעשר דקות

תשאלו את ChatGPT או את קלוד ״תן לי 20 מסלולי קריירה שמתאימים לי״. תקבלו 20. הם יראו סבירים. אחד או שניים אפילו יראו טובים. אולי הוא אפילו ישאל כמה שאלות חידוש. זה מרגיש כמו התקדמות. זה לא. זה אותו מלכוד בדיוק שדיברנו עליו בגיליון הקודם, רק שהפעם המוצר שאתה ממצב הוא אתה.

עיצוב חיים הוא לא בעיה של ייצור רעיונות. הוא בעיה של שתי פעולות שברנט מדגיש והן בדיוק מה שבינמי לא יכולה לעשות בשבילך: לבנות פרוטוטייפ במציאות, ולהכריע מהבטן.

מה כן חבל לפספס עם AI כשאתה מעצב את הצעד הבא שלך:

• מיפוי הכישורים שבאמת עוברים איתך. קלוד יעזור לזהות מה מהמה שאתה עושה כ-PM הוא ספציפי לתפקיד, ומה הוא כישור שעובר לתוכנית 2 ו-3. זה החומר הגולמי לגרסאות האחרות של החיים.
• ייצור שלוש התוכניות עצמן. במקום דף ריק ומאיים, קלוד יעזור לך לנסח את שלוש הגרסאות במהירות, כולל השאלה הפרועה שקשה לשאול לבד.
• מציאת האנשים שכבר חיים בעתיד שלך. קלוד יסרוק לינקדאין, פודקאסטים, כתבות, ויזהה מי כבר עושה את מה שאתה שוקל, כדי שתדע עם מי לקבוע את שיחת הפרוטוטייפ. הוא אפילו ינסח לך את פנייה הראשונה.
• תרגול השיחה לפני שהיא קורית. לפני שיחת פרוטוטייפ אמיתית, קלוד יכול לשחק את הצד השני, כדי שתחדד מה אתה בעצם רוצה לשאול.

מה קלוד לא יכול לעשות בשבילך:

• לשבת בשיעור במקומך. המנהלת בת ה-45 בספר, שהתלבטה אם לחזור ללימודים, לא החליטה על סמך ניתוח. היא נכנסה לאולם הרצאות, ישבה, ואמרה אחר כך ״הגוף שלי היה בוער.״ קלוד יכול לתת לך את כל הנתונים על התואר. את התחושה הזו רק את.ה יכול.ה לייצר, וזה קורה רק אם אתה קם והולך.
• להכריע מהבטן. זה החלק הכי חשוב, ואולי הכי לא צפוי. ברנט מצטט את Daniel Goleman - האיש שהביא לעולם את המונח ״אינטיליגנציה רגשית״: אי אפשר לבחור טוב מהמוח הרציונלי בלבד. יש חלק עמוק במוח שמסכם עבורנו החלטות רגשיות, והוא לא מחובר בכלל לקורטקס שמדבר. הוא מחובר רק למערכת העיכול. לכן זה מגיע אלינו כ״תחושת בטן״. קלוד הוא קורטקס טהור. אין לו בטן, ואין לזה API.
• לראות את הדבר המזל בזווית העין. ברנט מספר על מחקר: אנשים שמגדירים את עצמם ״ברי מזל״ שמים לב הרבה יותר לדברים שלא חיפשו. מזל, הוא אומר, זה לא קסם. זה תשומת לב, וראייה פריפריאלית פתוחה. קלוד עונה בול על השאלה ששאלת. אבל ההזדמנות הכי מעניינת בקריירה שלך יושבת לרוב קצת מהצד, במקום שלא ידעת לשאול עליו.

השורה התחתונה זהה לגיליון הקודם, רק עמוקה יותר. קלוד מייצר. אתה מעצב. וההבדל בין השניים הוא כל הסיפור.

מוסיקה, רפי פרסקי, והשיר שנשמע במסדרון

חשבתי על מישהו עם פרספקטיבת חיים רחבה, וכזה שמזכיר לנו מה קורה כשאי אפשר לעצב את הסוף בדיוק כמו שרוצים. עלה לי שיר, שכל מי שגדלו בניינטיז יזהו ״כמה פעמים ספרת עד עשר״ של רפי פרסקי. כשהייתי צעיר, זה היה שיר חמוד לאללה. ואז, לפני כמה שבועות הקשבתי לפרק עליו בפודקאסט שיר אחד.

רפי פרסקי עלה מווילנה לישראל ב-1969, בגיל תשע. ילד יהודי שדיבר יידיש, דיסלקטי בלי שמישהו ידע אז מה זה, שישב בסוף הכיתה. מערכת החינוך דחתה אותו שוב ושוב, עד שמנהל בית ספר פשוט זרק אותו למסלול מקצועי. הוא נשאר כל חייו עם הריש הלשונית שלו, וסירב להחליף אותה לריש צברית. ״זה נראה לי כאילו אני מרמה את עצמי,״ הוא אומר. הזר שמסתכל על הישראליות מהצד.

ומכאן מתחילים החיים המרובים. חייל בהנדסה קרבית שבכה כל הטירונות. חובש במחלקת שיקום בתל השומר, שהעלה בכל לילה 14 אנשים למיטה. שכן וידיד של יונה וולך. טכנאי סאונד. בעל פיצוצייה. בעל בר. ובין כל אלה, כל הזמן, כתב שירים.

והנה החלק שהכי מדבר אליי, כי הוא בדיוק ה-bias to action של ברנט. פרסקי לא חיכה שמישהו ייתן לו הזדמנות. בלילות, אחרי שכולם הלכו הביתה מאולפני טריטון, הוא וחבורת הטכנאים הצעירים היו נשארים ומקליטים את השירים של עצמם, כי בשעות היום האולפנים תפוסים. פרוטוטייפ, בשוליים, בלי רשות.

ואז קרה הרגע. בוקר אחד יעקב גלעד עבר במסדרון, שמע שיר שהם הקליטו בלילה, ועצר. ״מי זה?״ מכאן, במילים של פרסקי, ״זה היסטוריה.״ גלעד הפיק, NMC חתמו, והאלבום ״כמה פעמים ספרת עד עשר״ יצא ב-1989 והגיע לזהב.

תעצרו רגע על המסדרון הזה. זה בדיוק מה שכתבתי למעלה על מזל. גלעד לא חיפש את פרסקי. הוא קלט אותו בזווית העין, בזמן שהלך למקום אחר לגמרי. וזה קרה רק כי פרסקי הוציא את העבודה לעולם, גם כשאף אחד לא ביקש. את זה קלוד לא יעשה בשבילכם. הוא יענה בול על השאלה ששאלתם. את השיר שמישהו ישמע במקרה במסדרון, אתם צריכים להקליט.

ופה גם הכנות של הסיפור. פרסקי לא עיצב לעצמו חיים מאושרים לפי הספר. ההצלחה הפתאומית לא התאימה לו, הוא בנאדם פרטי, הוא ״ניתק״, לא נהנה מהפירות. האלבומים הבאים לא חזרו על ההצלחה. שנים הוא נשאר, במילים של עמיר לב, ״לא מוערך כראוי״. הספר של ברנט מבטיח חיים מעוצבים היטב. פרסקי מזכיר שאי אפשר לעצב את התוצאה. אפשר לעצב רק את הניסיון, ולהישאר אתה עצמך. את הריש שלך. והערך, לפעמים, מגיע באיחור. לקח שנים עד שהקהל שלו מצא אותו. אבל הוא מצא.

המלצת האזנה

שימו את כמה פעמים ספרת עד עשר. הקשיבו לשורה שנולדה מרימון שלא התפוצץ בטירונות: ״כמה פעמים ספרת עד עשר, וכלום לא קרה.״ כל שורה בשיר היא מבחן קבלה קטן לישראליות, שנכתב בידי מי שתמיד היה קצת מבחוץ.

ואחר כך, שווה להאזין לפרק של ״על שיר אחד״ עם מאיה קוסובר על השיר הזה. כל הסיפור שלמעלה נמצא שם, בקול של פרסקי עצמו.

בונוס:

קחו כמה דק׳ והקשיבו גם לשיר A Design for Life של Manic Street Preacher

​

הטיפ שלי

תרגיל קצר, מהספר ישירות: פתחו מסמך ריק וכתבו כותרת אחת: החמש שנים הבאות שלי. שלוש גרסאות.

1. מה שאתה עושה עכשיו, גרסה טובה יותר שלו.
2. מה תעשה אם התפקיד שלך כ-PM ייעלם מחר, כי ה-AI לקח אותו.
3. הפרוע: מה היית עושה אם כסף לא היה שיקול, ואם לא היה אכפת לך מה יגידו.

אל תשפטו בזמן הכתיבה. רק כתבו.

אם התוכניות 2 ו-3 מרגישות ריקות, קחו את המסמך לקלוד:

ואז הצעד שהופך את זה מתרגיל למשהו אמיתי: בחרו אדם אחד שכבר חי בתוך אחת התוכניות האלה, וקבעו איתו שיחה אחת השבוע. לא כדי לקבל החלטה. כדי לשמוע סיפור, ולבדוק אם משהו בו מהדהד.

כלים מתוך AI-SHIPR

בגיליון הזה אין כלים מתוך AI-SHIPR, כי בואו, זה כלי לעבודת ניהול מוצר, לא לרפלקשין על החיים.

לסופ״ש שבו תכתבו שלוש גרסאות, ותנסו אחת, יניב