היי Reader,

ברוכים הבאים לגיליון ה-15 של Product & AI with Yaniv.

השבוע הזמינו אותי להרצות במיטאפ של קבוצת ניהול המוצר בצפון. יש להם את השם הכי ניהול-מוצרי שאפשר, North Stars PM. ההרצאה שלי היתה על איך להשתמש בקלוד בתור מערכת ההפעלה שלנו לניהול מוצר. אחד השקפים במצגת מדבר על שכבת הניהול בניהול מוצר ואיך היא משתנה בעקבות הבינה המלאכותית. זה לא מספיק כבר לדעת את המקצוע, או לדעת לנהל, פתאום יש משהו אחר. ולא, אני לא מדבר על ״לנהל את האייג׳נטים שלי״ שזה נושא חשוב בפני עצמו.

הגיליון הזה עוסק בניהול אמיתי, של א.נשים.

עבר, להפוך למנהל , 2019

ג’ולי ז’ואו (Julie Zhuo) הגיעה לפייסבוק במאי 2006 בתור המתמחה הראשונה. זו היתה העבודה הראשונה שלה. היא סיימה שם ב-2020 בתפקיד של VP of Product Design. בשנת 2019 היא פירסמה את הספר The Making of a Manager: What to Do When Everyone Looks to You שנפתח ככה:

היא היתה בת 25. הנימוק של המנהל שלה: הצוות גדל, אנחנו צריכים עוד מנהל, “and you get along with everyone.” תקראו שוב את הנימוק. זה כל מה שהיה. ואז מגיע הבוקר שאחרי, והיא מנהלת את מי שישב לידה אתמול.

“רק אתמול״, היא כותבת ״שנינו היינו מעצבים באותו צוות, עובדים כל אחד על הפרויקט שלו, נלחמים בבלת״מים. ואז הכריזו על המינוי שלי ועכשיו אני המנהלת״. ג׳ולי ממשיכה לתאר את המבט על פניו כשניסתה להריץ את הפגישה הראשונה ״כמו מתבגר שהכריחו אותו ללכת למסיבת הפוקימון של בן דוד שלו הקטן״.

היא מודה בדבר שלוקח לרוב האנשים שנים להגיד בקול: היא לא היתה יותר מעצבת יותר טובה או יותר חכמה אלא היא פשוט קיבלה תפקיד אחר.

ההגדרה של ג׳ולי לניהול: להשיג תוצאות טובות יותר מקבוצה של אנשים באמצעות השפעה על המטרה, האנשים והתהליך. נשמע פשוט? אילו בעצם שלוש עבודות: מטרה (Purpose) - להסכים על איך נראית הצלחה. אנשים - מי צריך להיות פה. תהליך - איך העבודה נעשית. במילים שלה: “The why, the who, and the how.”

ותשימו לב מה אין ברשימה הזאת. אין מקצוע. היא אומרת את זה במפורש: התפקיד שלך הוא לא לעשות את העבודה בעצמך, “אפילו אם את הכי טובה בה.” את זה מחזקת התשובה של Chris Cox ה- CPO של מטא לשאלה איך הוא מודד אותה: ״חצי: מה הצוות הוציא, והאם זה היה טוב. חצי: מוכנות לעתיד - האם הם מוכנים לדלבר תוצאות חזקות בהמשך.״

הווה, שלוש עקומות במקביל

ב-9 בספטמבר 2025 ז’ואו פרסמה מסה בשם “You’re definitely going to be a manager now“. באותו יום בדיוק היא הוציאה מהדורה מתוקנת לספר. הטענה שלה: ה-AI מכווץ צוותים, אז אנשים יעשו את עבודת הניהול בלי לקבל את התפקיד.

זה נכון. אבל יש בספר שלה הנחה חבויה שב-2019 אפשר היה לחיות איתה, והיום היא פשוט לא נכונה:

כשמקדמים אותך, המקצוע שאתה עוזב נשאר במקום שהשארת אותו.

הפסקת לעצב, אבל אתה עדיין יודע איך נראה עיצוב טוב. זה מה שמאפשר את המבחן של קוקס. חצי מהעבודה שלך היא לשפוט את התוצר, ואתה יכול, כי פעם עשית את זה בעצמך.

היום המקצוע זז מהר יותר ממה שאתה מספיק לעזוב אותו. חצי שנה אחרי שהפסקת לעשות את העבודה, הצוות שלך עובד עם כלים שלא נגעת בהם מעולם.

אז זו כבר לא נפילה אחת. אלה שלוש, ואף אחת מהן לא מחכה לתורה:

1. אנשים. העקומה של ז’ואו. לא השתנתה, עדיין קשה, ועדיין אף אחד לא מלמד אותה.
2. המקצוע של הצוות שלך, שכבר לא המקצוע שלך. אתה צריך להכיר אותו מספיק כדי לקבוע רף, ולעולם לא תתאמן בו מספיק כדי להיות בו טוב. פעם העסקה היתה “היית הכי טוב, עכשיו תזוז הצידה”. עכשיו העסקה היא “מעולם לא היית הכי טוב בזה, ותוביל את זה בכל זאת”.
3. הכלים שלך עצמך. הצוות מוציא פי חמישה. איך בודקים עבודה שלקח עשרים דקות לייצר ויקח לך שלוש שעות לבדוק? גם ארגז הכלים של המנהל נבנה מחדש בדיוק עכשיו.

ופה יש סתירה, והיא העניין. ז’ואו אומרת אל תעשה את העבודה. קוקס אומר חצי מהתפקיד שלך הוא לשפוט את העבודה.

שניהם צודקים, ומה שמגשר ביניהם הוא שיקול דעת. בשבועות הקודמים התייחסתי לזה כאל Spidey Sense כמו שהגדיר את זה קן נורטון או כסטייל. וזה החלק המאתגר: שיקול דעת הוא הדבר שפעם קיבלת בחינם, מזה שעשית את העבודה בידיים. עכשיו צריך ללכת להשיג אותו בכוונה. בהנחה שיש לך זמן.

השאלה האמיתית היא שאלה של מינון. אתה לא צריך להיות vibe coder מעולה. צריך לעשות את זה מספיק פעמים כדי לזהות מתי מה שיצא הוא מעפן.

מוסיקה, דייב גרוהל, והתפקיד שנעלם ביום אחד

באפריל 1994 דייב גרוהל היה בן 25, והוא היה המתופף של נירוונה. של הלהקה הכי גדולה בעולם. וזה היה המקצוע שלו: תופים. הוא היה מעולה בזה.

ואז קורט קוביין מת, והלהקה נגמרה, ואיתה נגמרו התפקיד אבל עם הזהות שלו. “המתופף של נירוונה” הפסיק להתקיים באותו בוקר.

המהלך המתבקש היה למצוא כיסא תופים אחר. הוא היה המתופף הכי מבוקש שיש, כל להקה היתה חוטפת אותו למחרת בבוקר. במקום זה, באוקטובר 1994 הוא נכנס לאולפן Robert Lang בסיאטל, ובשישה ימים הקליט אלבום שלם לבד. כמעט כל כלי בו הוא ניגן בעצמו, ארבעה שירים ביום. הוא היה צריך להיות פתאום דבר שמעולם לא היה: זמר, גיטריסט, כותב, סולן.

והוא ידע שהוא גרוע בזה. במילים שלו: “I didn’t want to be a lead singer, I couldn’t fucking sing.” אז מה הוא עשה? הכפיל את השירה ארבע פעמים, כדי להסתיר. על המילים הוא אמר שכתב שטויות בכוונה, כי “there was too much to say.” (מקור)

כן, כבר כתבתי על להקה של איש אחד - טיים אימפלה - לפני כמה שבועות, רק שכאן הסיפור הוא אחר. יש לו סיבה מאוד מיוחדת.

ופה החלק שבגללו הוא כאן. מה שהוא הביא איתו לא היה כלי הנגינה. הוא לא הפסיק להיות מתופף בנשמה, וזה בדיוק מה שנתן לו אוזן לכל שאר הכלים. כשמאוחר יותר הפו פייטרס הפכו ללהקה והוא הפך למי שמוביל אותה, הוא ידע לשפוט את התופים, את השירה, את הגיטרה. כי עשה כל אחד מהם, פעם אחת, ביד, באולפן ההוא.

וכאן החלק החשוב של הסיפור הזה, החלק של אי הנעימות או המקצועיות המועטה, שאני חייב לספר: כדי להשיג את יכולת השיפוט הזו, הוא היה צריך להיות גרוע בפומבי. הבנאדם הכי טוב בעולם מאחורי התופים עמד מול מיקרופון ושר לא טוב, הוציא את זה, ויצא איתו לסיבוב הופעות. רוב המנהלים לא יסבלו את זה: להיות גלוי-לעין בינוני במקצוע של הצוות שלך, מול האנשים שהכירו אותך בתור הכי טוב. זה בדיוק המחיר של העקומה השנייה, ובלעדיו אין את השיפוט.

ומצד שני, גם השיפוט הזה לא בא עם אחריות לכל החיים. ב-2002, כשהלהקה כמעט התפרקה והוא כמעט עזב, יצא ממנו השיר “Times Like These”, עם השורה “it’s times like these you learn to live again”. שמונה שנים אחרי שכבר למד להתחיל מחדש, הוא היה צריך ללמוד את זה עוד פעם. וגם באמצע כל זה הוא לא הניח את התופים, הוא תיפף באלבום של Queens of the Stone Age באותה שנה בדיוק. הכלים נשארו לו ביד, אז השיפוט לא התיישן. ברגע שמניחים אותם לגמרי, הוא כן. ומישהו אחר ישים לב לזה לפניכם.

המלצת האזנה

הקשיבו 31 שנה אחרי איך נשמע האלבום הראשון של Foo Fighters מ-1995. כמעט כל צליל בו הוא בנאדם אחד שמנגן כלי שהוא לא באמת יודע לנגן, ומקליט מקצוע חדש בזמן אמת.

בונוס: שימו את Times Like These. זה השיר שיצא מהפעם השנייה שגרוהל היה צריך ללמוד להתחיל מחדש. השורה שתחפשו: “it’s times like these you learn to live again”.

הטיפ שלי

שאלת המינון, על דף אחד.

כתבו את שלוש המשימות שהצוות שלכם עושה הכי הרבה. ליד כל אחת, סמנו מתי בפעם האחרונה עשיתם אותה בעצמכם, עם הכלים שהם משתמשים בהם היום.

אם התשובה על אחת מהן היא “לא עשיתי”, זו לא בעיה של זמן. זו העקומה השנייה, ואתם עומדים לשפוט עבודה שאין לכם בסיס לשפוט.

לא צריך להיות טובים בזה. צריך לעשות את זה פעם אחת, ברצינות, מהתחלה עד הסוף, כדי לדעת איפה זה נשבר. פעם אחת ברבעון מספיקה כדי שהשיפוט לא יתיישן.

ואת החצי השני של המבחן של קוקס, זה שאף פעם אין לו דדליין: השבוע, שיחה אחת עם בנאדם אחד שתקוע. ואולי אפילו תלכלכו את הידיים איתו כשהוא מנסה לפתור אותה, יש מצב שתלמדו דברים ששכחתם.

כלים מתוך AI-SHIPR

הפריימוורק AI-SHIPR מכיל שכבת קונטקסט למנהלים.ות וגם מוד ספציפי team_mode: lead שמשנה את שיטת העבודה של המערכת. מוזמנים.ות להוריד את גרסא 3 שלו מגיטהאב. ואם מעניין אתכם ללמוד יותר לעומק, יש מקומות בודדים לסדנה ביום חמישי הקרוב.

לסופש של נגינה על כל הכלים, יניב