היי Reader,

ביום חמישי הלכתי למוזיאון תל אביב, לתערוכה של נומה בר, “מצד שני” ואני ממליץ בחום. התערוכה (אוצר: יובל סער) היא הראשונה בישראל המוקדשת לבר, יליד עפולה שגר בלונדון ב-26 השנה האחרונות ויצירותיו התפרסמו על שעריהם של כתבי עת מובילים, בהם The New Yorker, The Guardian ו-The New York Times. אחד הדברים שאהבתי בה הוא הצורך בהסתכלות שניה על רוב העבודות. בכל אחת מהן יש משהו נוסף, שלא ראית ברגע הראשון: כבשה שהחוטם שלה הוא גם זאב. כריש שהפה הפתוח שלו הוא רגל של בן אדם. ברווז שהמקור שלו הוא מספריים.

מה שהפתיע אותי יותר היה דווקא הטקסטים על הקיר. כמעט ליד כל עבודה יש הסבר שנומה בר כתב בעצמו. מה הוא חשב, למה בחר בצורה הזאת, מה ניסה להגיד. לא ראיתי את זה אף פעם בתערוכה. בדרך כלל יש שם, שנה, טכניקה, ואתה לבד מול הקיר.

קחו לדוגמא את זו שמדברת על הסיפוק שבנתינה, ולכך שהיא תורמת לנו יותר מקבלה.

​בראיון ב-ynet לקראת התערוכה בר אומר על בינה מלאכותית ״לא הייתי מגיע לדבר הזה בלי לצייר כל החיים, והבינה מדלגת על מה שילד צריך לעבור כדי להגיע לדבר הזה. יכול להיות שהסגנון הזה לא היה מומצא אם הייתה בינה מלאכותית אז.״

התערוכה והציטוט הובילו אותי לכתוב השבוע על טעם - taste - ועל המקום שלו היום במוצרים שאנחנו בונים.

עבר, טעם הוא לא עניין של טעם

ב-2002 פול גרהם (Paul Graham), שהקים אחר כך את Y Combinator, כתב מסה בשם ​Taste for Makers​. באותה תקופה הוא היה מתכנת שמכר סטארטאפ ליאהו, וכתב על איך בונים דברים טובים.

הוא פותח עם שיחה עם חבר שמלמד ב-MIT. החבר מקבל כל שנה ערימה של מועמדים לתואר מתקדם, ואומר לו: “A lot of them seem smart. What I can’t tell is whether they have any kind of taste”.

הרבה מהם נראים חכמים. הוא לא יודע להגיד אם יש להם טעם.

זה נכתב ב-2002. היום AI יודע לעצב המון דברים, ומהר. מסכים, דפי נחיתה, לוגואים, מצגות, אפליקציות שלמות. הרבה מהם נראים טוב, והרבה מהם נראים אותו דבר.

בהמשך המסה גרהם מגיע גם למוזיאון. כילדים מלמדים אותנו שטעם זה עניין אישי, כל אחד אוהב מה שהוא אוהב. ואז לוקחים אותנו למוזיאון ואומרים לנו לשים לב, כי לאונרדו הוא אמן גדול. גרהם שואל מה ילד אמור להבין מזה.

התשובה שלו פשוטה. אם טעם הוא רק העדפה אישית, אז הטעם של כל אחד כבר מושלם: “you like whatever you like, and that’s it”. אבל כל מי שעושה משהו לאורך זמן יודע שהוא משתפר, ובשלב מסוים מבין שגם הטעם הישן שלו היה פחות טוב.

אז טעם אפשר לפתח.

אחרי זה הוא נותן ארבעה עשר עקרונות של עיצוב טוב. שלושה מהם אהבתי במיוחד.

עיצוב טוב מרמז. הסופרת ג׳יין אוסטן כמעט לא מתארת איך דברים נראים, ואתם רואים את הסצנה בעצמכם. כל אחד ממציא סיפור משלו על המונה ליזה. זה המבט השני של נומה בר.

עיצוב טוב הוא קשה. גרהם כותב שכשצריך לטפס על הר, זורקים מהתיק כל מה שמיותר. אדריכל שבונה על מגרש קשה או בתקציב קטן נאלץ להגיע לעיצוב אלגנטי, כי הקישוטים נופלים בדרך. הוא גם מבדיל בין שני סוגי כאב: “You want the kind of pain you get from going running, not the kind you get from stepping on a nail”.

עיצוב טוב הוא עיצוב מחדש. כמעט אף פעם לא מצליחים בפעם הראשונה, ומומחים יודעים מראש שהם יזרקו חלק מהעבודה. גרהם כותב שצריך ביטחון כדי לזרוק עבודה, ושצריך לטפח דווקא את חוסר שביעות הרצון: “cultivate dissatisfaction”. ברישומים של לאונרדו יש לפעמים חמישה או שישה ניסיונות לקו אחד. הגב של הפורשה 911 הופיע רק בעיצוב מחדש של אב טיפוס מגושם.

הוא סוגר במשפט אחד:

“The recipe for great work is: very exacting taste, plus the ability to gratify it.”

טעם תובעני, ועוד היכולת לעמוד בו.

הווה, חצי מהמתכון הגיע בחינם

ב-2002 שני החצאים של המתכון היו קשים. גם לדעת מה טוב, וגם לדעת לבנות את זה.

היום החצי השני כמעט בחינם. אפשר לבקש מסך, PRD, דף נחיתה, POC עובד, ולקבל משהו שנראה גמור תוך דקות. מה שנשאר קשה הוא החצי הראשון: לדעת מה טוב, ולהגיד “לא, עוד לא”.

ביוני 2025 ניטין נוריה (Nitin Nohria), שהיה הדיקן של Harvard Business School, כתב במגזין The Atlantic מאמר בשם ​Good Taste Is More Important Than Ever​. כותרת המשנה אומרת את כל הטענה בשורה אחת: “In a world of limitless AI-generated choices, people need to know how to choose best.”

הוא פותח עם שיעור שלמד ממנכ״ל אחד, שמכבד מאוד את אנשי הקריאייטיב בחברה שלו ובכל זאת נותן להם פידבק חד. כששאלו אותו על מה הוא נשען, הוא ענה: “I may not be a creative genius, but I’ve come to trust my taste.”

ואז נוריה מגדיר מה זה טעם: “the instinct that tells us not just what can be done, but what should be done”.

מה אפשר לעשות, ומה כדאי לעשות. זו כמעט הגדרת התפקיד של מנהל מוצר.

ה-AI לוקח עכשיו את הצד של “מה אפשר”, והוא עושה את זה מהר. נוריה כותב שלכל מוצר יכולות להיות תריסר גרסאות שנוצרו ב-AI, ולכל pitch deck כמה סגנונות ויזואליים. “When every option is instantly available, when every variation is possible, the person who knows which one to choose becomes even more valuable.”

יש לזה גם מחיר. כולם בונים עם אותם מודלים, אותן ברירות מחדל, אותן קומפוננטות, ולפעמים אותם פרומפטים. כל מוצר בנפרד יוצא טוב יותר. ביחד הם נראים אותו דבר, כותבים אותו דבר, ומציעים את אותה הצעת המשך בסוף כל תשובה.

מה שנשאר אצלנו זה “מה כדאי”. זה גם מה שיכול לגרום למוצר שלכם להגיד משהו אחר.

נוריה מציע לפתח טעם בשלושה שלבים. קודם חשיפה: לקרוא, לשמוע, לראות דברים טובים, ולשים לב לפרטים. “Taste starts with noticing”. אחר כך לבחור, ולהבין למה אתם מעדיפים את מה שאתם מעדיפים. בסוף לחזור לדברים שאהבתם פעם, ולדברים שפסלתם, ולבדוק איך הטעם שלכם השתנה.

הרבה מהטעם מגיע מחוץ לתחום. מספרים, ממוזיקה, מתערוכה של מאייר ביום חמישי. מה שהמודל שלכם יודע הגיע מאותו מקום שממנו הגיע מה שהמודל של המתחרה שלכם יודע.

זה מחזיר אותי לטקסטים על הקיר.

כשנומה בר כותב ליד עבודה למה הוא בחר בה, הוא עושה את השלב השני של נוריה בקול. כשאתם יכולים להסביר למה בחרתם, זה כבר לא עניין של טעם אישי. זו החלטה שאפשר להתווכח איתה, ושהצוות יכול להמשיך ממנה.

פה צריך להיות הוגן. באותו ראיון בר קרא ל-AI “גניבת זכויות היוצרים הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם לכותבים בכל תחום”. אני כותב את הניוזלטר הזה עם קלוד פתוח לידי. הוא צודק לגבי מה שהבינה מדלגת עליו, ועל הגניבה אין לי תשובה טובה.

אז שלוש שאלות למוצר שלכם:

1. אם תשימו את המסך הראשי שלכם ליד המסך של המתחרה, בלי לוגו, תדעו להגיד מה שלכם?
2. מתי בפעם האחרונה אמרתם “לא, עוד לא” לתוצר של AI שכבר נראה גמור?
3. הפיצ׳ר האחרון ששחררתם. אם הייתם צריכים לתלות לידו טקסט קיר של פסקה אחת, מה היה כתוב בו?

מוסיקה, התקליטים על הרצפה

בתחילת שנות התשעים בבריסטול, ג׳ף בארו (Geoff Barrow) ואדריאן אטלי (Adrian Utley) עבדו על האלבום הראשון של Portishead.

הסאונד שהם רצו נשמע כמו פסקול של סרט ריגול משנות השישים. גיטרות בסגנון מוריקונה, תופים של היפ הופ, ובת׳ גיבונס (Beth Gibbons) שרה מעל כל זה כמו זמרת ממועדון לילה.

הם דגמו מתקליטים ישנים, כמו כל מפיק היפ הופ. אבל הם רצו שגם מה שהם ניגנו בעצמם יישמע ככה. בארו הסביר ל-​Irish Times​: “We weren’t there when classic records were made”, אז הם היו צריכים להבין לבד למה דברים נשמעו כמו שהם נשמעו.

בשביל להשיג את זה הם הקליטו סשנים, הטביעו אותם על ויניל, הניחו את התקליטים על רצפת האולפן, והלכו עליהם. “using them like skateboards”. אחר כך דגמו מהתקליטים השרוטים.

אטלי אמר פשוט: “I just didn’t like the sound of digital stuff”.

Dummy יצא באוגוסט 1994 וזכה בפרס מרקורי. Portishead הפכו לאחד השמות של ז׳אנר שקראו לו טריפ הופ, יחד עם Massive Attack ו-Tricky.

אחריהם הגיע גל שלם של חקיינים, עם הרעש, התופים האיטיים והזמרת העצובה. הם קיבלו את הסאונד בלי ללכת על התקליטים.

זה הכאב של הריצה שגרהם מדבר עליו. בארו ואטלי יכלו לדגום ולהמשיך הלאה. הם בחרו בדרך הקשה, כי ככה הגיעו לסאונד שהם שמעו בראש, ובדרך בנו את הכלים בעצמם.

המלצת האזנה

Sour Times, מתוך Dummy. הפזמון בנוי מדגימה של לאלו שיפרין (Lalo Schifrin) מפסקול ריגול. בארו האט אותה וחתך אותה לחתיכות, והיא יצאה חצי טון מחוץ לטון של הבית. הוא השאיר את זה ככה.

​

הטיפ שלי

קחו את התוצר האחרון ש-AI עזר לכם לבנות. PRD, מסך, פלואו, אפילו מייל לסטייקהולדרים.

תעברו עליו ותסמנו כל החלטה שאתם קיבלתם. משהו שבחרתם, שיניתם או מחקתם. מה שהמודל הציע וזרמתם איתו לא נחשב.

אם מצאתם שלוש, יש שם טעם.

אם לא מצאתם אף אחת, שחררתם את הממוצע. הוא כנראה טוב. הוא גם כנראה נראה כמו של כולם.

עוד דבר אחד לשבוע הזה: תלכו לראות, לשמוע או לקרוא משהו אחד שאין לו קשר למוצר. אלבום שלם מההתחלה עד הסוף, תערוכה, ספר.

מתוך AI-SHIPR

ב-AI-SHIPR יש סקיל בשם Create-PM-Voice. נותנים לו חמש עד עשר דוגמאות כתיבה שלכם, מיילים שבהם הסברתם החלטה, סיכומי רטרו, עדכוני מוצר. הוא מחלץ מהם את הדרך שבה אתם כותבים, ואחרי שמדליקים אותו בהגדרות, ה-agents משתמשים בזה כשהם כותבים בשבילכם. ככה מה שיוצא לא נשמע כמו AI גנרי.

עכשיו המבחן של הגיליון הזה, עליו.

הקול שלכם הוא סגנון. הסקיל לומד אותו מדוגמאות שאתם בוחרים לתת לו. הוא לא יודע מה טוב בשבילכם, ולא יגיד לכם “לא, עוד לא”. את זה הוא משאיר לכם, ואני חושב שבצדק.

ההתקנה ​כאן​.

אחרי החגים שמח,

יניב