היי Reader,

יש מצב שראית שבשישי שעבר לא שלחתי ניוזלטר. פעם ראשונה מזה עשרים שבועות. בלי סיבה מיוחדת, פשוט הגיע יום שישי ולא היה לי משהו טוב מספיק. אז במקום לשלוח משהו בינוני החלטתי לא לשלוח כלום. זו הייתה החלטה נכונה, והיא עדיין הציקה לי כל סוף השבוע. משתי סיבות: 1. חשבתי עד כמה הריטואלים האלו חשובים לי לפחות, ומה קורה כשאני מפספס אותם 2. זו היתה הזדמנות לעשות סוג של רטרו אישי, שיצא סבבה רפלקשין בסוף השנה נראה לי הרבה פעמים קצת צ׳יזי, אפילו תוך כדי שאני כותב את זה, אבל יש משהו יעיל בלהשתמש במועד שמישהו או משהו מבחוץ - מנהג דתי/ לוח שנה/ טקסים של agile/ צוות ה-product ops - כדי להבין מה עובד ומה לא.

הגישה שלי כבר שנים לרטרו מחייבת שלושה חלקים: Stop, Start, Continue. בעוד שלהפסיק ולהתחיל הם שני חלקים שמתייחסים, לרוב, לדברים שלא עבדו או שעדיין לא עובדים, החלק של להמשיך הוא חיובי, ואני ממליץ לך לא לוותר עליו.

יש גם את הגישה של פרנק סינטרה לרפלקשן: Regrets I had a few…To few to mention כבר 11 שנים, שאני לא יכול לשמוע את השיר הזה בלי להתעצבן. רוצה לדעת למה? יש הסבר בחלק של המוסיקה.

עבר, המשפט שמאפשר להסתכל אחורה

נורם קרת׳ (Norm Kerth) הוא מי שלימד את תעשיית התוכנה איך לעשות רטרוספקטיבה. הוא הנחה תהליכים כאלה יותר מעשרים שנה, וב-2001 הוציא בהוצאת Dorset House ספר בשם Project Retrospectives: A Handbook for Team Reviews. רוב מי שמריץ היום רטרו בסוף ספרינט יושב על מה שהוא כתב שם, גם אם הוא לא יודע את זה.

הטענה שהוא פותח בה היא זו שתפסה אותי: הסתכלות אחורה על מה שקרה היא לא פעולה טבעית לבני אדם. אנחנו לא עושים אותה לבד, ולא עושים אותה טוב, ולכן היא מחייבת טקס. לא שיחה, טקס. עם מבנה, עם סדר, ועם כללים שנקבעו מראש.

תחשבו על טקס תשליך ותבינו כמה רחוק בהסטוריה הולך הצורך בטקסים לרפלקשין.

קרת׳ כתב בספר משפט, שהפך לאחד המצוטטים בתעשיית התוכנה. הוא קורא לו The Prime Directive:

“Regardless of what we discover, we understand and truly believe that everyone did the best job they could, given what they knew at the time, their skills and abilities, the resources available, and the situation at hand.”

יש במשפט ארבעה תנאים, וכולם יחד הם התחייבות אחת: לשפוט החלטה לפי ההקשר של מי שקיבל אותה, ולא לפי מה שאתם יודעים עכשיו.

קרת׳ ממליץ להקריא אותו בקול בהתחלה של כל רטרו, וזה בדיוק ההבדל בין רטרוספקטיבה לבין חיפוש אשמים. במקרה, זה גם מה שמפריד בין חשבון נפש לבין הלקאה עצמית.

הערה קטנה שמגיעה לו: את המשפט הזה מצטטים בכל העולם, ורוב מי שמצטט אותו לא יודע את שמו של מי שכתב אותו. ב-1999 קרת׳ נפגע קשה בתאונת דרכים שגרם לה נהג שדיבר בטלפון, ספג פגיעת מוח, ומאז אינו מסוגל לחזור לעבוד. יש עמוד שקהילת מנחי הרטרוספקטיבות מתחזקת עבורו.

הווה, הסעיף שהפסיק לעבוד

רגע לפני שנמשיך, הודאה. אני מריץ רטרוספקטיבות חמש עשרה שנה, כמנהל מוצר וכמנהל של מנהלי מוצר. אף אחד מעולם לא הקריא לי את המשפט הזה לפני רטרו. גם אני מעולם לא הקראתי אותו לאף אחד.

ה-Prime Directive הוא מהמשפטים הכי מצוטטים בתעשיית התוכנה, והוא כמעט לעולם לא נאמר בקול בחדר שהוא נכתב בשבילו. הוא שרד כציטוט על שקף, והטקס שהוא היה אמור לפתוח נעלם בדרך. זה בדיוק מה שקורה לפרקטיקות טובות כשהן הופכות פופולריות: הציטוט שורד, ההתנהגות לא.

חישבו רגע על ארבעת התנאים, ונסו להיזכר בהחלטה אמיתית שקיבלתם ברבעון האחרון, כזו שקלוד או ג׳מיני או ChatGPT היו חלק ממנה. עכשיו נסו להריץ עליה את המשפט.

״מה שהוא ידע באותו רגע״. אי אפשר לשחזר את זה גם אם כולם בחדר רוצים. הסשן נסגר, ההקשר שהיה בתוכו איננו, והמודל עצמו כבר לא אותו מודל.

״הכישורים והיכולות שלו״. של מי בדיוק. של האדם שכתב את הפרומפט, או של הדבר שכתב את התשובה.

״המשאבים שהיו זמינים״. התנאי הזה נכתב כדי להגן על מי שלא היה לו מספיק, וכשהמשאב אינסופי וזול הוא מפסיק להגן על מישהו.

מארבעת התנאים נשאר אחד, המצב שהיה.

כאן העניין האמיתי. קרת׳ בנה את כל מנגנון הבטיחות שלו כדי שמישהו יוכל להגיד בקול ״טעיתי״. המשפט שקשה להגיד בחדר ב-2026 הוא אחר, והוא קשה יותר: ״אני לא באמת יודע למה החלטנו את זה, ואני אישרתי״.

זה לא כישלון של אף אחד בחדר, זה מה שקורה כשחלק מהחשיבה קרה במקום שלא שומר תיעוד. שימו לב מה זה אומר: אנחנו מודאגים מזה ש-AI שובר מנגנון הגנה שרובנו מעולם לא הפעלנו.

כשחזרתי לספר הבנתי גם למה זה קרה, וזה מסתתר כבר בכותרת המשנה: A Handbook for Team Reviews. זה ספר למנחה. קשה מאוד להעניק לעצמכם את חסד הספק, ומישהו אחר צריך להגיד לכם בקול שעשיתם את המיטב עם מה שידעתם אז.

גם המסורת לא סמכה על ההסתכלות הפנימית לבד. הווידוי של הימים האלה נאמר בקול, בנוסח שנקבע מראש, ובגוף ראשון רבים. אשמנו, לא אשמתי.

מנהלי מוצר מריצים רטרו לצוות שלהם, וכמעט אף אחד לא מריץ רטרו עבורם. הרטרו שעשיתי לעצמי היה טוב, והוא היה גם היחיד השנה שאף אחד לא ליווה.

מוסיקה, שתי דרכים להיכשל בהסתכלות אחורה

ועכשיו לפרנק סינטרה וחרטה: הבטחתי בהתחלה הסבר, אז הנה הוא. ב-2014 הקדיש איירה גלאס פרק שלם של הפודקאסט (הכי טוב מכולם) This American Life לחרטות, וקרא לו על שם אותה שורה של סינטרה. בפתיחה הוא אומר שהוא מעולם לא אהב את My Way חוץ מהשורה האחת הזאת, שנשמעת לו כמו המחשבה הכנה היחידה בשיר. מיד אחריה מגיעה השורה שהורסת אותה, Regrets, I’ve had a few
But then again, too few to mention וגלאס לא סולח לסינטרה עליה:

“Oh, really? Too few to mention? Not me, buddy. Not most people. If you don’t have regrets, it means you haven’t screwed up. It means you haven’t had your heart broken. It means you haven’t been bloodied. It means you haven’t failed.”

זו הדרך של סינטרה להיכשל בחשבון נפש: להסתכל אחורה ולהחליט שאין הרבה מה לדווח.

הדרך השנייה הפוכה בדיוק.

ב-1955 נכנס פסנתרן קנדי בן 22 בשם Glen Gould לאולפן בניו יורק והקליט את היצירה Goldberg Variations של Bach. זו נחשבת לאחת היצירות הכי מסובכות לפסנתר. ההקלטה הזאת עשתה אותו מפורסם כמעט בן לילה והיא נחשבת לביצוע הכי טוב של היצירה. היא מהירה, חדה, קצת חצופה.

ב-1981 הוא נכנס והקליט אותה שוב. זו הייתה ההקלטה האחרונה שלו.

מה שמעניין הוא לא שהגרסה השנייה איטית יותר. מעניין מה הוא אמר על הראשונה. גולד לא התלהב ממנה בדיעבד, בלשון המעטה. כשהבמאי ברונו מונסנז׳ון שאל אותו למה בכלל לחזור ליצירה, הוא נתן תשובה שאני חושב עליה מאז:

“I wasn’t motivated to do it until rather recently, when it occurred to me, on one of my rare re-listenings to that early recording, that it was very nice, but that it was perhaps a little bit like thirty very interesting but somewhat independent-minded pieces going their own way.”

שלושים קטעים מעניינים, כל אחד הולך לכיוון שלו.

זו הגדרה טובה לשנה. שלושים החלטות מעניינות שכל אחת הלכה לכיוון שלה, עד שמישהו מתיישב ומחפש את הקו שעובר ביניהן. גולד הצליח לשמוע את הקו רק אחרי עשרים ושש שנה, ורק כי הוא טרח לחזור ולהקשיב.

ורגע לפני שזה נשמע יפה מדי. גולד שפט את עצמו הצעיר בדיוק כמו שקרת׳ אוסר עלינו לשפוט. הוא לא נתן לבחור ההוא את ההקשר שלו, את מה שהוא ידע ב-1955 ואת מה שעוד לא. הוא שפט אותו במה שהוא ידע בגיל 49.

שימו לב שהוא היה לבד מול ההקלטה. אף אחד לא ישב שם והקריא לו את המשפט של קרת׳ לפני שהוא לחץ Play. זה בדיוק מה שרובנו עושים לעצמנו בימים האלה של השנה.

המלצת האזנה

שתי ההקלטות של גלן גולד, לפי הסדר, ומספיק להתחיל מהאריה שפותחת כל אחת מהן.

1955

​

ואז 1981

​

אותה יצירה, אותו אדם, שני בני אדם שונים לגמרי.

הטיפ שלי

לפני החג, קחו החלטה אחת מהשנה שעברה שה-AI היה חלק ממנה, ונסו לשחזר מה בעצם ידעתם כשקיבלתם אותה. לא מה התברר אחר כך, מה ידעתם אז.

תכתבו את זה במשפט או שניים. אם אתם מצליחים, מצוין, יש לכם בסיס אמיתי לרטרו. אם אתם לא מצליחים, זה עצמו הממצא, וכדאי להביא אותו לצוות לפני שהשנה הבאה מייצרת עוד שלושים החלטות כאלה.

אחר כך מגיע החלק שקשה יותר, ובלעדיו זה נשאר בראש: תגידו את זה בקול לאדם אחד שהיה שם. לא כדי שיסכים אתכם, כדי שיהיה שם מישהו שיכול להגיד לכם שעם מה שידעתם אז, זו הייתה החלטה סבירה. את זה אי אפשר להגיד לעצמכם.

מתוך AI-SHIPR

הבעיה שתיארתי כאן היא הסיבה שב-AI-SHIPR יש שכבת למידה, ופרוטוקול שסוגר סשן במקום פשוט לסגור חלון. הרעיון פשוט: מה שהמודל עזר לכם להבין צריך לשרוד את הסשן, אחרת בעוד חצי שנה אין לכם דרך לשחזר למה עשיתם מה שעשיתם.

זה לא פותר את הכל, וזה כן נותן לרטרו של השנה הבאה משהו להסתכל עליו. אם רוצים לראות איך זה בנוי, ההתקנה נמצאת כאן, והיא חינם.

שתהיה לכם שנה טובה, ושנדע לשפוט את עצמנו לפי מה שידענו אז,

יניב